פוסט טראומה

זו הכותרת שחשבתי עליה הבוקר כשחשבתי על הימים האחרונים פה במרכז ובישראל בכלל.

איך עוד אפשר לקרוא לנסיעה בצד ימין של הדרך למקרה שתתפוס אותי אזעקה בדרך עם הילדים ואצטרך לחפש מכסה. לדמיונות שווא של אזעקה בגלל אופנוע קולני. לכך שכל גרם מדרגות זר נראה לי כחוף מבטחים. כשנסיעה לקניון הקרוב מתוכננת דרך שכונות עם מקלטים כאילו תכננתי טיפוס על האוורסט. שבילוי אחרי הצהרים עם הילדים מתחיל עם הגדרת ציפיות ומשימות למקרה שתגיע אזעקה ואנחנו תחת כיפת השמיים. ושמהתמונות של נפילות של "רסיסים" כאן בעירנו לא בא לי לחשוב איך נראה הטיל במלוא הדרו ללא הסיוע של כיפת ברזל..

אחרי צהרים כבר תכננתי לעצמי בראש את שלב הסיכומים של השבועות ה-ה-ז-ו-י-י-ם האלו. 
אבל עכשיו בערב, "פוסט" הפך פתאום לכל כך לא רלוונטי. שוב ירי, שוב התוכניות למחר משתנות ושוב כואב לי הגב. מהמועקה, המתח והשגרה הנוראה. לא כ"כ שלנו כמו של הדרום. של התושבים שם בכל מקום. של החיילים עם הפנים האלו מהתמונות, שבהנף חודש קיצי מוטרף אחד ראו דברים שלא ישכחו לעולם. ושל יומם ולילם של האמהות של המתים מעכשיו ולתמיד. ועל הבנים שלי. שברור לכולם שיעשו ועוד איך יעשו צבא.והלב. הלב. כמה שהוא כואב...