ד"ר פייבקלוקר

הוא בעצם פרופסור, חנון איימים, יבשושי ולא אטרקטיבי עם מבטא וסיומות משפט אופיינים לגרמניה של לפני המלחמה. אבל אותי הוא כבש. אם לא הייתי מתביישת הייתי מחבקת אותו אחרי כל ביקור במרפאה המתפוררת שלו שמדיפה ריח חזק של ליזול. הגענו אליו כשחיפשנו נפרולוג ומאז הוא הפך לרופא הילדים שלנו למרות שהוא גר די רחוק. הוא מקבל אותנו על כל מיחוש ומכאוב, מהיום לעכשיו בערך ומתייחס להכל בכובד ראש וברצינות תהומיים. בפרט כשהאינטואיציות של אמא מתריעות שמשהו פה חריג במיוחד. השבוע גם זכיתי לקבל ממנו את הנייד שלו על כל מקרה שלא יהיה והרגשתי כמו איזו אנג'לינה של האמהות. איכשהו מצאנו דוקטור שלא מקמץ בדיגנוזה ולא מחפף אותנו ב"זה ויראלי". בזכות ד"ר פ. המעבדה פה של מכבי עובדת באוובר טיים והוא שולח אותנו אליה כאילו כיף לנו שם כמו בבריכת הכדורים בג'ימבורי.

אז במסגרת ההייפ שמתהווה לו להלל עבודת רופאים – אני מצטרפת לכך בשמחה.   

נ.ב. כשהיינו קטנים ד"ר פייפקלוקר היה הכוכב של איזו אגדת עם מצחיקה שרצה במשפחה. האחים והורים שלי בטח זוכרים.

הפור פליי לגיל ארבעים

אם זה לא ענין ביולוגי או כרונולגי אז זה בגלל שאני חפרנית מקצועית אבל מאז אוקטובר של גיל 39 כל סממן של הזמן שעובר גורם לי לעצור כאילו אני איזו תלמה שניה לפני הדהירה אל הצוק.
כנס המחזור של התיכון שמתבשל לו בפייסבוק כמו סערה שעוד רגע תסנוור לי בעיניים גורם לי לפשפש באובססיסביות בתמונות מחזור שמתפרסמות שם מכל כיתה ולחפש את הרמזים המתרימים להיא השמנה, להוא הגמד, לזאת שעברה מן העולם וההיא שהיא אני.
יום חתונתנו שהוא היום מביא אותי לשאול איך אני מסכמת בעצם את חמש השנים הראשונות ואיזו הבטחה גלומה במי יודע כמה השנים הבאות. וכאילו זה בדי אן איי של שלהי ה- 39, פתאום נושאי פנסיה וחסכונות לילדים מדירים שינה מלילותיי.

פעם אמרו לי שברגע שבת מגיחה לעולם היא גוזלת במידי את החיוניות  והנעורים של האמא שלה. זה נכון. כמו שכנראה בתחשיב הכלכלי של חלוקת המשאבים של היוניברס, עם תחילת הקצאת זמן קיום לצאצאים על פני כדור הארץ מתחילה בצורה הכי מוחשית הספירה לאחור של הזמן המוקצב פה למולידיהם. אולי באמת הגיע הזמן והגיל שאכיר בהכנעה בפרט השולי הזה.  
וכדי בכל זאת לשדר אופטימיות - 
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3566646,00.html

פרק סיום עונה

זה מרגיש היום כאילו הגיע הפרק האחרון של העונה של מד מן או משהו. מגיעות חברות, מכינות פופקורן שיספיק לכל הפרק, מסדרות את הכריות, תופסות פוזיציה כדי לצפות ו....בום..!  הפסקת חשמל. רק שהפעם הכל תקתק כמו שעון. הקצר הגיע רק אחרי שהתחילו לעלות הכותרות. כמעט חודשיים של עבודה מאסיבית בלי תקלות. היום סיימתי הגהות אחרונות ולכרמי עלה החום. איזה תיזמון.

כשילד קרוב לארבע חולה זה ליגה אחרת. זה מתחיל בחוסר אמון מוחלט. כי אני בטוחה שזו דרך מתחכמת של פעוט מתבגר לסחוט עוד סיפור לפני השינה. אבל בזכות המילוליות שלו המחלה המדומה הופכת כמו מפולת שלגים לדרמה קווין אמיתית, צבעונית וקולנית במיוחד. כל כאב ראש מתומלמל בגוף הסרט בתאורים ליריים ומפחידים. דרך החתחתים עד שמוטמע איזה אקומלי לישועה בגוף נמשכת בתחבולות ובמלחמות. ויסורי המצפון על איך לא האמנתי לו מחלישים גם לי עוד יותר המערכת החיסונית.

פורים שמח ומבדח

הסכום שהשארתי בחנות היצירה בעיר היה גבוה ממה שתכננתי מלכתחילה לתחפושת.. זה קצת העיב על השמחה של חודש אדר. אבל כשראיתי את כרמי מתהלך לו כמו טווס שהתחפש למלך עם כל האקססוריז בכל אירועי החג - השתחררה התעוקה.

כשהתעייף מלחלק פקודות בשרביט נוצצת, קפץ על הסוס הלבן, התניע את הבימבה, ורכב אל האופק, לא לפני שאיבי האפרוח* תפסה מקום טוב מאחורה, כשהיא מחבקת אותו במותניים ומניחה ראש על גבו כמו מתבגרת על אהובה שבא לאסוף אותה לדייט ראשון רכוב על הסוזוקי.

אבל כשיניב חזר מעוד ביקור אצל חבר שלו בבי"ח, נזכרתי שפה זה לא לללנד, ואיבי היא לא באטרקאפ. "כדאי שיראה כמה שיותר חברים ומשפחה מול עיניו, גם אם לא מתקשר איתם, כדי שלא יחשוב שנזנח. אחרת ישאר סיעודי..".

איזו אחריות !! פתאום כמה גרושים מיותרים שהוצאתי על פורים נראים לי זניחים. מי צריך פנסיות והשקעות לטווח ארוך כששניה מפוקששת בכביש מחזירה אותך להיות לגמרי תלוי במשפחה וחברים**.

*  ותודה ל- ר. שראתה את הנולד ושלחה לנו את התחפושת מאמריקה כשאיבי עוד ינקה

** ותודה גם ל- ש. שהמחישה לי וליניב לאחרונה מסירות ואהבה, לחברתה – מ, מהי.

שלג*

אחרי שהתעלמנו מהבקשות של כרמי "ללכת לחוג", מושג שהוא לא יודע מה הכוונה שלו, וכנראה נוותר גם על העדלאידע פה בעיר, לא עמדנו בבקשות לנסוע לחרמון.
אל הגשם היה נדיב במיוחד בסערה הזאת, וטרח על מזג האויר כמו על עוגת יומהולדת מז'ורנל. הוא שיגר מנות גדושות של מים ושקד עליהם כך שינחתו בכל רחבי רמת הגולן במצב צבירה מוצק עם דוגמא וטקסטורה מהפנטים.

כך שלא הינו צריכים לחכות לו לאדון חרמון שיטרח לו בזמנו החופשי להפתח לקהל. ואני לא מחבבת במיוחד מותגים. והוא החרמון, אולי לא באשמתו, יקר, מגלומני, ולא מצדיק את ההשקעה. ובגלל שבתכל'ס לא היתה לנו שום כוונה להגיע אליו גם ככה, פרגנו לו מרחוק על היוקרה והמעמד והמשכנו לנו כדי לראות מים גועשים בלייב כמו שרואים בטלויזיה.

מאז שהילדים נולדו, כל פעם שיורד קצת גשם אני מזדרזת לשלוח אותם לגן עם המטריה כאילו זה המטר האחרון שיזכו אי פעם לראות. כי הרי אומרים שאנחנו אוטוטו הופכים פה לסהרה. המחשבה שלילדיהם יספרו בערגה מה זה חורף, סופות ברקים וגשם מציקה לי.
בגלל זה הרגשנו ששיחק לנו המזל היום. וגם בגלל שכשכבר הסכמנו בלב, (בשביל שהילדים ישמחו) להדחק עם כל יוצאי המדבר מהאזור לראות קצת לבן בעיניים, שמחנו לגלות שרובם היו עסוקים בהכנת החמין לשבת.    

*מוקדש לחברים בנכר שבטח חושבים שאנחנו מה זה פרובינציאלים..