התעוררתי מסוחררת וקלילה מגז צחוק בביקורת התקופתית אצל רופא השיניים שלי ומההלם כמעט שבכיתי. אחרי שנים שאני free rider אצלו בקליניקה כי הפה שלי מסרב לייצר הכנסה ראויה לדוקטור ניפ טק (וכבר אפשר לפתוח עין – טפו טפו טפו), הוא הודיע לי שצריך טיפול. והוא יעלה - שלא נדע..!
מלידה ללידה ככל שהבטן ברזל שלי התרככה והמידה בג'ינס קצת גדלה ככה מבחני האומץ והעמידה בלחצים שהעברתי את השיניים - גדלו. בין ביס לביס הייתי מתריסה בהן "נראה גם אתכן בוגדות בי, שינים חזקות כמו של סוס, גאווה של אמא", תוך שהייתי מתוך הרגל שחצני מתרסקת למיטה בלילה עם שארי שוקולד בין השיניים (טוב, לא כל הזמן).
פעם לא היה צריך הרבה כדי שאשפך לי באטרף על הרצפה, חסרת נשימה עם בטן מכווצת מרוב צחוק. בגיל 6 בזכות איזה פרצוף מוזר בסרט טיפשי נשכבתי על שולחן אצל ההורים כמו אחוזת דיבוק משעשע וסימפטי במיוחד. אמא שלי גערה בי, כשהיא מצחקקת גם היא, שיגמר לי האוויר. חסרת דאגות של חיים, צלחתי מירוץ של צחוק של איזה חצי שעה שלאחריו הושיע אותי בקושי הוונטולין. גם בטירונות עוד מצאתי את עצמי מקיפה את הבסיס ונשארת ביציאה בגלל פרצי צחוק בלתי נשלטים. שארי הצחוק יצאו כבר באופן קצת יותר מבוקר אצל ד"ר שיניים עד סוף שנות העשרים ואחר כך נבלעו להם בין טרדות החיים וכמעט ולא חזרו גם במינונים גבוהים במיוחד של אדים.
אבל תודה לילדים. שכשהם רואים "עוץ לי גוץ לי" וצוחקים שם צחוק קטן, מתגבר ומדבק מאיזה הומור דק של גדולים – אני נסחפת איתם. גם שמעתי שאם מאלצים את השפתיים להמתח לכיוון למעלה בתנועת חיוך המוח כבר מבין שהגיע זמן לצחוק והוא שולח דגדוג הולך ומתגבר לבטן. עוד לא חזרו ההשתוללויות המטורפות של פעם אבל עם קצת עזרה מהילדים ומיניב – בטח גם זה יגיע.
