נפוליאון מנס ציונה

בבוקר, רגע אחרי המקלחת ושניה לפני הפקקים בדרך לאיזה ראיון עבודה בנס ציונה, שוב גיליתי בתזמון רע עד כמה החולצה הטובה שלי כבר בלויה, ושהמגפיים ידעו ימים בוהקים יותר, שהשער מתחנן לתספורת וגוונים ושאת שאריות הליפסטיק אני שוב נאלצת לגרוף עם הציפורן. לפני היציאה יניב, שמכיר אותי טוב ממני, עוד נזף בי שלא בחרתי בגדים ערב קודם וכשאשאל אותו בעיניים לחות אחר כך אם אני לבושה סביר הוא יבלע רוק כדי לא להכנס למלכודת ויאמר שכן. הכנות שלו תביא אותו קצת אחרי, באיזה עיקוף פתלתל שלא קשור לנושא לתת לי להבין שעדיף שהייתי נשארת לישון עם איך שאני נראית...בדרך כמובן שהקפה גם ינזל לי על המכנסיים כשהמגבונים ישארו בתיק של הילדים.

אני וה"בוס" הפוטנציאלי שראיין אותי, שצעיר ממני בכמה שנים טובות, התחלנו ברגל שמאל. זה התחיל בזה שהוא לא שמע אותי, אני לא הבנתי אותו, וזה שאני גבוהה ממנו בראש בטח לא הוסיף מי יודע מה לכימיה. עדין זה לא הכי מנומס להתווכח עם אורחת שזה עתה פגשת על כל מילה שיוצאת לה מהפה.  
כשיצאתי רציתי לומר לו שאני סולחת לו שאיחר. אבל העדפתי לעוף משם לפני שאקפא על מקומי ולא אוכל לברוח כשאסתובב כלא מאמינה לראות אם האפרוריות של המקום והאגו טריפ של הבחור אמיתיים.     

פינלנד

אתמול מפרפורי הגסיסה של ערוץ 10 שידר מיקי רוזנטל על אימפריית החינוך מס' אחת בעולם - פינלנד.  כמו נידון למוות שאין לו מה להפסיד הם החליטו לערוף סופית את מעט התקווה שאולי עוד נותרה למישהו פה בארץ אחרי הקיץ האחרון ולהראות לנו שאם גדלים פה ילדים שהופכים לאנשים מוכשרים זה בפוקס גדול ומה שבטוח שזה לא בגלל מערכת החינוך כאן.

כדי לאזן את הפסטורליה הנורדית מהתוכנית עשיתי גוגל על המטורף שרצח ילדים באי ההוא, כדי להזכר שהוא שגשג לו כעשב שוטה בערבות הקרח של נורבגיה. עודדתי את עצמי שכמו שמשה רבינו הוא לא לגמרי אגדה, כך גם הטרולים שלהם בטוח מתבססים במשהו על מישהו שהיה מפלצת משוגעת.  בערב לקחתי את הסרט "גנטלמן בנשמה", שהוא תרגום רומנטי למציאות מלאת אנדר סטייטמנט קודרת של קפאון חסר הבעה סקנדינבי. שלום ולא להתראות כתה א'. 

הרפיה

כבר המליצה לי על זה חברת הילדות שלי המיומנת, אמא עם קילומטראז' ארוך לארבעה. אבל הילדים הם אלו שמחדירים לי את זה הכי לאט ובטוח לוריד, גם אם לפעמים בא לי לתלוש את העירוי, לקום ולברוח. כי תכלס כמה שלא אתאמץ, הם, השטויות והיציאות הכי לא צפויות שלהם, לעולם יגנבו את הפאנצ' מכל בילוי אחר צהרים הכי מגניב שאצליח להנדס:

פלוץ גנוב של איבי כשאני מניפה אותה באויר והיא שקולטת שאני נקרעת מצחוק - יוזמת עוד אחד, מתאמצת לעוד אחד ולעוד אחד..

סרט ראשון באורך מלא עם כרמי בקולנוע כולל פופקורן שסרב לחלוק איתי וכרסם באיטיות מגרה לאורך שעה וחצי,

להתעורר באמצע הלילה מצחוק מתגלגל מתוך חלום של כרמי. לילה שני כבר ברציפות,

הריח שלהם מהפה ומהצוואר בבוקר שמרגיש לי כמו בושם של איב סאן לורן במהדורה מוגבלת,

למצוא במקרה טרמפולינות ליד הבית ולהתפרע עליהן שלושתינו ביחד בלי לרצות לחזור הביתה.

כששמתי לב הבוקר שמול הבית של ההורים החליפו את המדרכה לכזו חדישה עם אריחים קטנטנים שאיבי כבר לא תוכל ללמוד עליהם קלאס, בדיוק יצאה השכנה של הורי שגרה בדו משפחתי. בישירות לא מיוסרת אמרה בדרך לשער שגם בשנות השבעים היו מחכים לשעת ההשכבה כמו אוויר לנשימה ושאני עוד אתגעגע לכך שילדים תלויים לי על הרגליים.  

"ההתפלגות הנורמלית" של הדרייב לעבוד

כמו אישה מוכה שחוזרת אחרי כל פליק לבעלה, אני לא מסוגלת לכבות את הרדיו ששוב מתיפייף בדיון אקדמי על עבודת נשים בישראל. אני מקשיבה לזה כשהבטן שלי תוססת כמו בקבוק קולה שניערו ופתחו. אני בכלל חושדת שהועדות שמתמנות כדי "לטפל" בבעיית הנשים המבוגרות בשוק העבודה, "הקבוצה העניה בחברה הישראלית", מורכבות מאותן נשים עניות כדי לסדר להן חלטורה בקיץ. ואתם יודעים שהנושא מציק לי גם בימים שאני עובדת. אז נכון שעכשיו זה עוד יותר נפיץ כמו להדליק סיגריה בתחנת דלק.
באחת העבודות הראשונות שלי הרגשתי מאוד חשובה כשהבוס הקפיץ אותי למשרד בלילה. כאילו אני והוא במשימת חיינו במוסד. אני רואה את אמא שלי שחזרה לעבוד אי שם בשנות ה- 60 שלה. היא מבסוטה כמו שאני לא זוכרת אותה. לעומת זאת חלק גדול מחברותיי, עברנו את אמצע ה- 30, לא עובדות או לקראת לא לעבוד או מפנטזות בלילה על לא לעבוד, או עובדות בימים ובוכות בלילות..הבעיה שכשיחזור לנו החשק, לא בטוח שיהיה מי שיבוא לו עלינו.

   

העפרון הכי מחודד בקלמר

כשנכנסתי לחדר הבחינה במשרדי נציבות המדינה מיד הרחתי שזה הולך להעלות לי בזכרונות בריח ליזול ובמבה מהצבא, כשבמנוחה בין הראיונות האישיים, העברנו מבחנים פסיכוטכניים לטייסים בפוטנציה.

הבוחנת שתפקיד ה"אנטרית" בוקע ממנה בקושי בקול של אפרוח חבוט כשבלי שתספר הפרצוף שלה מוכיח שהיא פליטה של "נערי האוצר"; המועמדת המתרגשת שיושבת זקופה ובלי אוויר עם עפרון מושחז, ואחד רזרבי וגם עט ליתר בטחון ומחדד ומחק שקנתה במיוחד לבחינה; המועמד ששואל את המאבחנת כמה שנים קדימה ישפיעו המבחנים האלו היום על עתידו המקצועי במשרד; ההיא עם הפרעות קשב שכל חריקה של שולחן מתנודד מוציאה ממנה כעסים ואגרסיות; המניאקית שסדרה לעצמה הארכה; החנפנית שמחפה על בורותה בלהרים את הדף שנפל לבוחנת.
לקראת ה"מבחן המקצועי" אני מתכננת בראש במרץ כבר לאזן מאזנים או לשפוך ידע על איזו אסטרטגית חדירה לשוק של רשת מזון. במקום זה אני נזרקת לבחינת לשכת עורכי הדין מלפני 10 שנים שאפילו שם לא חשבו לשאול שאלות איזוטריות כאלו. לרגע אני עומדת לקום ולזרוק את כל השטות הזאת לפח. אבל נשארתי.
תודה למחשב העילג שכנראה עבד בשפת מכונה בטטרית כשמיין אותי כמתאימה לתפקיד הזה. תודה לי שבניגוד לעבר, סמכתי על עצמי בעיניים עצומות ולא בזבזתי שעות יקרות עם הילדים כדי להתכונן לבחינה בנחישות של מתאבדת שיהית כמו פעם.  

הורמונים משתוללים

חשבתן שזה עובר ולא חוזר עד הלידה הבאה. טעות !!! חכו חכו למה שקורה בגוף בסמוך למרד של גיל 4. אתן שעוד לא שם, אל תגידו שלא אמרו לכן.

כבר חודשיים שכרמי מסרב להפרד מאיתנו לפני השינה. אללללללללוהי הפעוטות !!! איך הצלחת לברוא סרבן מתקתק ומתוחכם שכזה !! לרגע בא לי לפרמט לו את המוח, להחזיר אותו לגיל 0, ולהתחיל את הכל מהתחלה. לרגע הצווחות הרפטטיביות של "רוצה גם את אממממממממממא וגם את אבבבבבבבא!!!!!!!!" נשמעות כמו single שרק יצא לרדיו וטוחן בראש של מכור לקוקאין ב- over doze שנמצא בהתקף פסיכוטי. אנחנו יודעים שהוא פריק של ריגושים, ואם לא נעצור את זה אצלו בחדר על השטיח, מחר לפני השינה הוא כבר יצא למחוזות הרחוקים של הסלון כדי לחפש את המנה הבאה.

ולרגע האובססיביות של הצרחות נשמעת כמו התמדה נוגעת ללב שכל כולה זועקת יאוש ובדידות מתוך כמיהה לעוד מנת אהבה וחום במדבר הצחיח של חשכת החדר שניה לפני השינה.

מה כ"כ נורא בזה בעצם ? אני שואלת. סחיטה באיומים - זה מה שזה, אני עונה בלי לשתף עם זה פעולה. עוד נשיקה וחיבוק אחד ודי ??  אני משכנעת את עצמי. לא ! זו שחיקה של הסמכות ההורית אני מדקלמת מנטרות מהקורס..

הדיאלוג המעגלי והמאלף הזה עם עצמי בעיצומן של השאגות נמשך ונמשך, מתובל בחזיונות מהעתיד על רעידות וזעזועי משנה שיפקדו בגללנו את נפשו הרכה, כל אלו מלווים אצלי בטיקים בפנים, גרדת בלתי נשלטת בקרקפת ופרצי חום בכל הגוף. וכמו בכל פוסט טראומה טובה, אני הולכת לישון עם זה בלילה ומתעוררת עם זה בבוקר, הרבה אחרי שהוא נרדם לו עם חיוך נאיבי על השפתיים שממלמלות אחרי שעה וחצי של התשה ש"אני אוהב גם את אמא וגם את אבא וגם את איבי וגם....."    

חפצים בהפרעה

אני חושבת שהם מרגישים שאני מתפנקת לי בבית. אם עד עכשיו פחדו לשחרר פן משהו יקרוס, עכשיו הם מרשים לעצמם לאבד קצת שליטה. 

כל בוקר משמונה עד תשע אני מנערת את המחשב משנתו. איזה ריסטרט, ליטוף באחורה בחיבורים לקופסת הרשת, כלום לא עוזר. אז אני מתפנה לעיסוקים אחרים, והוא שנזנח מקפיץ אותי פתאום בצווחה ברמקולים של איתחול מחדש שנשארו בפול ווליום מ"רינת ויויו" מאתמול.

אצל המעלית זה התחיל באלצהיימר והתפתח בשבוע האחרון לסכיזופרניה. בדרך לקומה 9 היא חוטפת דיסאוריאנטציה, שוכחת שהיא בדרך למעלה, ושולחת אותנו בלי להזהיר למרתף למטה. אחרי כמה סיבובים היא חוזרת לעצמה. הפעם היא עוצרת בקומה הנכונה. אנחנו, כדי לא להביך, מחייכים לה תודה בנימוס, יורדים בקומה שלנו ונעלמים כאילו כלום לא קרה. אבל זה החריף. "אתם נכנסים או יוצאים ?" היא מסמנת לנו בדלתותיה המתקשות להסגר או להפתח או להסגר או להפתח. בואי, אנחנו מעודדים אותה, ועוזרים לה בדחיפה קלה בהצידה להמשיך הלאה לקומה הבאה. 
רק שהאוטו לא יחליט שהוא הבא בתור לנוח באמצע האילון עם שני ילדים מאחורה.   

  

מותר

עד שדן אלמגור אמר את הדברים חשבתי שאני סתם קנאית, צרת עין ורעה רעה רעה. אבל כשזה בא מבן 70+ עם credentials  כמו שלו, פתאום אני מרגישה אליו קירבה כאילו שנינו כתבנו שנים שירים ופזמונים למגירה על אותו שולחן בגמנסיה:

"להרוויח 70-80 א' ₪ בחודש זה אלים, זה לא מוסרי, צריך להפוך את זה ללא חוקי".

כשנגמרה התוכנית בה דיבר בערוץ 1 עלה תשדיר לעידוד תשלום האגרה: "עם האגרה לא משחקים, רשות השידור עובדת עם מיטב משרדי עו"ד בארץ לביצוע גביה"..

טוב, איך אחרת הם יממנו את המשכורת של 380 א' ₪ בשנה לעוזר המנכ"ל של הערוץ הראשון ? מרצועת הפרסומות על "הבית היהודי" ..?

פוסט לאבא

כיף לדעת ככה פתאום באמצע החיים שחושבים עליך. אמנם את אחת אנונימית ממיליארדים ברחבי הגלובוס, אבל כאילו נשלחה אליך יונת דואר עם מסר אישי תחוב לו במקור ישירות אליך, כזה שנועד לתזכר שהכל בסדר, ויהיה עוד יותר טוב אפילו. המסר הועבר לי בשירת אקספרס לאוזן דרך האוזניות אי שם בבוקר צהוב וחם כשאני בצעדת בוקר מהפילטיס הביתה ושומעת 88f. כי Police, Bronski Beat   ו- Men at Work ברצף, כמו בכפית מוזהבת עם שוקולד לפה, בהכרח אומרים שיש השגחה עליונה.. נכון, אני ענתיקה. אבל מבסוטה. 

הכל אני יכול בחופש הגדול

הבית מוצף פיתקיות של post it שכתוב עליהן "80/20" מאותרים בקשקושים של הילדים. השכנה שבאה לקחת ביצה הסתכלה עליהן ושאלה אם עשיתי הסבה מקצועית. אמרתי שכן. אני במעבר מסטטוס של מקפלת, תולה, מכינה אוכל, שוטפת כלים, שולחת קורות חיים, עושה קניות לסטטוס של מפטפטת בשמש עם חברה, נחה, קוראת ספר, רואה סרט, עושה ספורט, מטפלת בעצמי, מגדירה לעצמי מחדש מה חשוב. משתדלת להשאיר את יסורי המצפון ורגשות האשם אי שם ב- 30 יום של ההודעה המוקדמת.

יש ימים שהמינון זולג יותר לכיוון של 20/80. כוחו של הרגל. ואז אני רושמת עוד פתק באותיות ססגוניות, תולה על חלקת בית בתולית, נוזפת בעצמי ומתרצת בכך שלא ככה הייתי באמת רוצה לבלות את החופש הגדול שלי אם מחר ינחת עלי פתאום ה- 1.9 של תקופת האבטלה.  

אני יודעת שאבא שלי קורא ודואג. אז אבא,  80% מ- 20% מהזמן מוקדש לחיפוש עבודה.  

    

ילדותי השניה

כשהייתי בנוער העובד למדתי חוץ מכמה אני שונאת לישון מחוץ לבית גם איך לאכול פלפל חריף עם הפלאפל בדרך הביתה. סיפרו לי שזה שורף פעמיים, כזה נכנס וכזה יוצא...אחרי עשרים ומשהו שנה אני יודעת שיש גם פעם שלישית. כשזה נתקע בפלטה ונפלט כמו טיל משומקום עם מברשת השיניים בצחצוח.

באותו הזמן בערך הודיעה לי היועצת בבית הספר לקראת המעבר לתיכון ביובש "בשום אופן לא ללכת ללמוד מקצוע ראלי". כל כך נעלבתי - שלא הקשבתי. היום היא כבר בטח לא שומעת מי יודע מה אבל אני מאז ועד לפני שבוע צועקת לה בראש שלי: "את רואה ? טעית באבחון. הצלחתי בראלי !"
שמתי לב שאני כבר לא נהנת מהחריף הקטלני שהייתי רגילה לו. גם לא מהמתוק הצורב בגרון.

היועצת צדקה. חבל רק שלא ניסחה את כל החריף הזה קצת אחרת. 

מתאמת תעופה

צבע העור של הפקידה בלשכת תעסוקה, כמו כלב שהפך דומה לבעליו עם השנים, קיבל את הגוון האפור והמתקלף של הקיר הישן מאחוריה.  מה אנחנו פשוטי העם אמורים לחשוב על סיכויינו למצוא עבודה שווה כשזו העבודה הכי טובה שהשיגה לעצמה "מתאמת ההשמות" בלשכה, נציגת המסלול הירוק לתעסוקה בחיינו בכבודה ובעצמה. והיא עוד מקושרת טוב טוב לפדואל, מנהל הלשכה שיגיד עליה מילה טובה. וחלילה אם תעשה איזו השמה ? הרי זה כמו שלקברן יקום פתאום המת לתחיה. ובאיזו לשכה חותמים מתאמי השמות מפוטרים נטולי מובטלים שעשו כמה השמות מוצלחות מדי ? בעצם לא זה התפקיד שלה. היא והמבנה המוזנח של הלשכה נמצאים שם כמו כסא מפלט בתוכנו, כמו נקר טורדני שרובץ לו במחשבות, כך שאנחנו נעשה בעצמנו הכל כדי למצוא עבודה ולעוף משם.   

המציאות בדלת

ביום שבת יפה במיוחד עם שמש מפרגנת, כשילד אחד מתאמן בלנסוע על אופניים, ושני הורים ותנוקת מעודדים מאחור, לקח לו הזמן לכמה רגעים גם חופש מהמירוץ קדימה של היומיום והשתזף לו בלי להסתכל בשעון בכיף בשמש. בלי לחשוב על מה שנשאר מאחור וללא הטרדות של מה שעוד יהיה. פשוט נהננו ממה שיש. טוב מה החוכמה. אני עדין בדייטים הראשונים והמרגשים האלה עם הזמן הפנוי שנחת עלי משום מקום כמו באיזה בלינד דייט שהצליח. הרי ללעוס את האוכל לפני שאני בולעת, לדבר בטלפון בלי מקהלה יוונית של ילדים מאחור, להזיז את התחת שהתנוון לו במשרד אפל והעלה עובש, לתפוס תנומה בצהרים בלי נקיפות מצפון, מסעירים אותי כאילו אני יוצאת במינימום עם דוגמן הלבשה תחתונה של קלווין קליין. אבל היום בלשכת התעסוקה הקודרת, הענן האפרפר והמדכדך החל להתעבות לו באיטיות על הלב שלי. אותו הלב שעד לאותו רגע פעם לו באופטימיות כי התאחד אחרי חודשים עם מד הדופק והשתולל לו משמחה מצעדת בוקר עם מוזיקה מדליקה. אז חילחלה לה כבר ההכרה שמאחורי הקוביות של דוגמן הצמרת שלי בבטן, מסתתרת עבודה סיזיפית, משעממת וקשה..

ככה מגיעים רחוק

בשבע וקצת בדרך לגן, יניב פגש אותו. את האבא הגאוותן ההוא מהגן של שנה שעברה. תמיד כשהביא בסרקזם מרושע לגננת בחגיגות בגן דמיינתי אותו תלמיד בכתה ג', בן להורים עסוקים שמחטט באף ומגעיל את הבנות כדי למשוך תשומת לב.

יניב מצא אותו על הבוקר עוקף פקק של 2 דקות בנסיעה באין כניסה ברחוב לידינו - המערב הפרוע של העיר שאפילו המשטרה הרימה ממנו ידיים. בכל בוקר זוגות זוגות של מכוניות נחושות מגבירות מהירות בכיוון התנגשות לאורך הרחוב הצר, אחת צודקת כמו איזה קלינט איסטווד שתקן, שניה פורעת חוק כמו אנג'ל איי. נראה מי תשלוף את האנדברקס ראשונה. רק לא להיקלע בתווך - אבא, עגלה וילד.

יניב התכופף לחלון, יצא מגדרו כדי לומר לו "כמה מפתיע לפגוש דווקא אותך נוסע בניגוד לתנועה !". והטמבל ענה לו: "כן, אישתי סיפרה לי על הדרך קיצור הזו. מגניב, לא ???". ולחשוב שהוא מחזיק במשרה חלומית והוא פילנטרופ לדוגמא.