כשלונות מפוארים

אני מספרת לקרני דברים שעוברים עלי בעבודה, בתקווה שישתף בחזרה וגם כדי שיקבל תבונה של חיי יומיום ולא רק של קוריקולום של בית ספר.

אחרי שבת מאכזבת במיוחד כשנודע לי ששוב תימחרתי גבוה (ברמה הזויה ומביכה) עבודה ללקוח שנפנפף אותי באלגנטיות סוביטית, קרני אמר לי בפשטות צלולה של ילד: "אמא, מה עדיף, לקבל מאה או לא לקבל כלום ?"

כמה תכליתיות ובעיקר העדר אגו (וגם העדר ידע) חבויים במשפט הזה: "עזבי אמא, הנה מה שאני חושב:

1.  הכי חשוב שתרוויחי עוד כסף כדי לקנות סופרגול

2.  ולא רוצה לחכות כדי שאולי תקבלי יותר כסף כי אחרים מבקשים עבור אותו דבר יותר

3.  מסובך לי הקונספט של כמה עולה לך להפיק את העבודה.

4.  פעם הבאה פשוט תשאלי את הלקוח שלך כמה הוא מוכן לשלם.."

לסיכום: פחות כסף עכשיו, עדיף לקרני מיותר כסף אחר כך.

חומר למחשבה..

חרדת ביצוע

יש אנשים שמתרוממים ונוחתים כמו מטוס ויש שעושים את זה כמו מסוק

אני  מטוס. לוקח לי זמן להמריא. כשאני משייטת בגןבה רב לא בא לי לנחות. עד שמגדל הפיקוח לא מודיע לי לפנות את הנתיב אני נהנת לי מאוויר פסגות (או שנגמר הדלק).

איזה כיף לאנשי ההליקופטר. איך שמגיע חג, עוצרים הכל. בהתראה קצרצרה. מתכוננים לנחיתה. כמה דקות התארגנות, כמה ווטסאפים בקשר של להתראות ונכנסים להנגר של שבת למנוחה.

אז אחרי החגים אצל מטוסאית שכמוני, דורש התארגנות. המעבר מקודש לחול מעורר פרפורי מנוע ישנים וחדשים.

איך שהתפנתי לנקות את הסכך היבש מהכנפיים, לחשוב על מחר, לתכנן מסלול, ליבי התעוררה מסיוט לילה, כולה רועדת ומיללת עם העינים הענקיות האלו מלאות פחד. חיבוק מוחץהרגיע אותה והבטחה שהיא בבית ולא בשום מקום אחר ושאנחנו שומרים עליה, השיב אותה למנוחה.

הסתכלתי עליה כשנרדמה וראיתי כמה הילדה הזאת היא אתרוג מובחר ומושלם בעיני. 

 ההבנה הזו שמשהו שהוא יציר כפיי יכול להתפס בעיני כמושלם היתה לי כמו מסכת חמצן שהשתחררה לה בגובה רב ופתאום נתנה לי אוויר לנשימה.

ואז המחשבה על השבוע שמתקרב על כל התמודדויות המקצועיות שהוא מתכנן לי נראו אפשריות. אם אטפל בהן באותה התעמקות, כוונה, נחישות, מסירות, רצון טוב, אהבה כמו שאני משתדלת לטפל בילדי – התוצר בטח יהיה די בסדר. בעיני. אולי גם בעיני הלקוחות.

כשחשבתי על הימים האחרונים פה במרכז ובישראל בכלל.

איך עוד אפשר לקרוא לנסיעה בצד ימין של הדרך למקרה שתתפוס אותי אזעקה בדרך עם הילדים ואצטרך לחפש מכסה. לדמיונות שווא של אזעקה בגלל אופנ

- See more at: http://ventilatorim.blogspot.co.il/#sthash.XM0mezD8.dpuf

פוסט טראומה

זו הכותרת שחשבתי עליה הבוקר כשחשבתי על הימים האחרונים פה במרכז ובישראל בכלל.

איך עוד אפשר לקרוא לנסיעה בצד ימין של הדרך למקרה שתתפוס אותי אזעקה בדרך עם הילדים ואצטרך לחפש מכסה. לדמיונות שווא של אזעקה בגלל אופנוע קולני. לכך שכל גרם מדרגות זר נראה לי כחוף מבטחים. כשנסיעה לקניון הקרוב מתוכננת דרך שכונות עם מקלטים כאילו תכננתי טיפוס על האוורסט. שבילוי אחרי הצהרים עם הילדים מתחיל עם הגדרת ציפיות ומשימות למקרה שתגיע אזעקה ואנחנו תחת כיפת השמיים. ושמהתמונות של נפילות של "רסיסים" כאן בעירנו לא בא לי לחשוב איך נראה הטיל במלוא הדרו ללא הסיוע של כיפת ברזל..

אחרי צהרים כבר תכננתי לעצמי בראש את שלב הסיכומים של השבועות ה-ה-ז-ו-י-י-ם האלו. 
אבל עכשיו בערב, "פוסט" הפך פתאום לכל כך לא רלוונטי. שוב ירי, שוב התוכניות למחר משתנות ושוב כואב לי הגב. מהמועקה, המתח והשגרה הנוראה. לא כ"כ שלנו כמו של הדרום. של התושבים שם בכל מקום. של החיילים עם הפנים האלו מהתמונות, שבהנף חודש קיצי מוטרף אחד ראו דברים שלא ישכחו לעולם. ושל יומם ולילם של האמהות של המתים מעכשיו ולתמיד. ועל הבנים שלי. שברור לכולם שיעשו ועוד איך יעשו צבא.והלב. הלב. כמה שהוא כואב...

5 נפשות

לזאת ששאלה אותי איך עושים את זה התשובה היא שאין לי מושג.. 

כמה כללי אצבע כדי לשמור על צלם אנוש: 

1. מותר ללכת לנוח גם אם המטבח נראה ככה:

2. 8 פעמים בשעתיים לפתוח עגלה, להעמיס את הקטנצ'יק, להתפלל שלא יתעורר, ואם מתעורר להניק בחניה של הגן עם שני ילדים מאחורה- טו מאצ' !! מצווה לצלצל לגננת ולבקש לשלוח עצמאית את הגדול בשביל מהגן שיגיע ישירות לאוטו..ושימותו הביקורתיים

3. להדחיק מחשבות רעות על מה חמותי וגיסתי חושבות עלי, על הבישולים שלי, על הבית שלי, על החינוך שלי ועל האמביציות שלי

שלום ובהצלחה למי שחושב על ילד מס' 4 

מתקפות של משלוח מנות

מזמן עברו לי ההורמונים של הלידה השווצתי לחברה השבוע.  עבר חודש וחצי. אני כבר עם הראש קדימה מוכוונת מטרה..

ממשששש!!!!!!!!!... מילמלתי לעצמי הבוקר כשיצאתי מהגן של הקטנה על סף בכי. אמא רעה, גם שכחת ארוחת בוקר וגם הבאת לה איזה משלוח מנות מעפן, לא בכובע של ליצן, לא באריזת פופקורן ולא באריזה מהודרת שטרחתי עליה בשעת יצירה איכותית עם הילדים שבוע לפני..

וגם מה חשבת לעצמך כדחפת שמה פנימה בדיוק אבל בדיוק את מה שהגננת ביקשה ברשימה ?? ממתי את כזאת ציתנית ? אז מה אם היא ביקשה לנטרל גילויי קנאה מצד הילדים ? באיזו עיירת פיתוח את חושבת שאת גרה שאת נצמדת למשלוח מנות סגפני שכזה..אויש עליך ועל הורמוניך.. 

לקחים לפורים בשנה הבאה..

סימנים

כשהטבעת של הנישואין פעם התחילה לגרד ולצרוב לי, הגיעה מריבה עסיסית ורעה במיוחד.

אתמול כשממש לא התחשק לי לנסוע לפגישה בת"א באמצע הצהרים, החלקתי על שמן בחניון והרסתי לי מכנסים.

מאז תחילת הקיץ, אני עוקבת בתמהון אחרי הגברת הזו:

כמו תחיית המתים, ככל שנהיה חם יותר, היא מתעוררת לה פתאום לחיים, מצמיחה עלים ופרחים בקצב לא סביר, כאילו המרפסת שלנו היא איזה פרויד צונן בסקנדינביה. "כמו כלבים שנהיים דומים לבעליהם" - יניב אומר לי. היא נלחמת כל הזמן גם כשהתנאים לא משו. מוציאה פרחים כנגד כל הסיכויים. מתבלטת במקומות לא צפויים.
לא חפרתי איתו בהאם אני הכלב או הפרח. מה שאני יודעת זה שצפוי אצלינו במרפסת חורף חם במיוחד.

מבצע יקר

במסע קניות סערורי ובלתי מבוקר אישררנו לעצמנו אני וכרטיס האשראי הצייתני שלי את הפסקת האש ברצועה. פיצוי הולם אך לא מספיק על שבוע הזוי ופסיכודאלי לא פחות.

מה שהתחיל בשישי שגרתי עם תוכניות לטיולים, הפך ברגע לבוקר של פרידה וחוסר וודאות תהומיים לזמן בלתי ידוע.

כמו ביצת קינדר שמתגלגלת במורד הר, צצו בכל יום הפתעות חדשות והבית נערך בפה פעור בהתאם: הרדיו שהפך עם האזעקה הראשונה בת"א למואזין של הבית, google maps - מורה נבוכים ומרגיעון בכל צבע אדום באזור לא מוכר, רעדת החלון המשוריין של הממ"ד שהוסט כל ערב בכבדות מבשרת רע ע"י דיירי הבנין עם רדת החשכה, שיחות בלתי נתפסות עם הילדים, הגננת, פיקוד העורף, סבתא, אבא, בוס, והמתנה צייתנית לסוף של הדרמה הזאת.

המוד של האוטומט שעבד לא רע בפעם הקודמת, ומנטרות בודיהסטיות של חומות מגן, כיפות ברזל ומעילי פלדה שאופפים את בעלי שם באמצע שומקום עשו את העבודה. אבל האוטובוס שהעלה עשן אדום במרכז ת"א לקח איתו כל טיפת ריכוז ופוקוס מבצעיים שעוד נותרו בי. ואני עם היפר וונטילציה ועיניים פעורות ידעתי שהשוורים בצמרת המדינית שועטים לכיוון פנימה.

אבל כמו במפץ שבו כל זה התחיל ככה פתאום זה נגמר ויניב חזר הביתה. כמו כוכב תוהה שהוסט מהאורביט הוא קצת אפוף, בוהה ובהלם מהמעבר הקיצוני מהחאקי של הדרום לוורוד של מרכז הארץ.

תודה ל- ר. מהספריה ששלח לי סרטים גרועים ומרגיעים, לגשם ששלח את כולם הביתה להרגע ולחשוב טוב טוב על מה שעשו ולביבי שיש לו על הראש פרימריס מחר.  

לילה טוב ושלום רב

סופסוף הצליח התכנון של הטיול מחר לצפון.

סלמאת ברלין, היה נעים וטוב, אמשיך לחלום עליך מרחוק.

תודה לבייביסיטר שבכל זאת באה הערב למרות צבע אדום בת"א - טעים במיוחד הג'ירף לפני מנות קרב.    

דווקא נחמד שאצא מוקדם מהמשרד - באמת שהילדים חסרים לי. המצאה גדולה "צו 8". צרוף פלאים. ממיס לבבות פטריוטים מאבן. מנפץ נוקשות של שעוני נוכחות. בארשת הנכונה באוקטבה המתאימה – ושיפרתי ברגע תנאי שירות שנכשלתי מלהשיג בחוזה העסקה. 

אבל למה בשלוש לפנות בוקר ? לא חבל שכל הבית יתעורר מהצלצול ? יניב ממילא נוחר שוב כאילו עכשיו הזמינו אותו לבירה באיזה פאב בקיבוץ בדרום. בפעם הבאה, אדוני הקצין, טלפון ישירות אלי. אם לא שמת לב, אני היא זאת שכנראה לא אחזור פה כבר לישון הלילה.   

אמא אובדת

כמו בחילה  בהיריון שמתחילה מלמטה, צומחת בהדרגה ומשתלטת על כל חלקה שפויה. עד רגע השחרור שבהקאה. יסורי המצפון כבר חודשיים מצמיחים שורשים מסועפים ומשתרגים והיום הם הפכו ממחשבות מייסרות למגרנה עצבנית.

רשימת המשימות מצטברת כמו ערימת טינופת מצחינה. בתוספת מגבלת זמן קטלנית, ילדים בעדיפות עליונה לצד רצונות זוגיים ואישיים מודחקים שמאיימים להתפרץ בזעם עצבני שכיכר תחריר פסטוראלית לידו - ואני מקווה שהתמונה ברורה. אדי הרעל מהמיץ של הסחי של הנקיפות של הלב קרעו את השקית של הדמעות והפילו אותי מיללת ארצה. 

המלצות ומסקנות: 
1. יום שבת יום מנוחה. וגם שישי. כולל שישי בבוקר. לא ימים מומלצים למשימות מיוחדות. תכל'ס לא יום למשימות בכלל. סופר זה וואחד משימה. 

2. GANTT לניהול פרוייקטים - לא להתבייש לתלות על המקרר. עם מגנט של האינסטלטור, דרישה לתשלום מרשות השידור או לצד יצירה של הילדים מהגן יתן לזה נופך פחות משימתי.

3. יש משהו בלהוציא מאות שקלים על צמחי באך כדי להשקיט את חמותי המודאגת מהקטנה ועל הדרך לחסוך שיחות  אפוקליפטיות לתוך הלילה ושעות שינה. יותר עדיף למלא בקבוקונים במי ברז וקצת וודקה ולהעמיד על השיש במטבח כל פעם שהיא באה.

4.  בוסית אישה - קונספט מתעתע. בשילוב הקטלני של כריזמה, מוטיבציה ושכל, בן זוג שעובד מהבית, רכב 4x4, אופר ועוזרת זה הופך להיות גבר לכל דבר ועניין.

תעוקת אוקטובר

כבר 5 שנים, מאז שא. חבר של יניב נהרג, שבעלי מרמז לי בחיוך עצוב בכל סוף ספטמבר שממש חבל שיום ההולדת שלי חל מתישהו לפני מועד האזכרה ב- 29 באוקטובר. אני תמיד מתנצלת בראש מורכן ומעומק הלב, מזכירה שאני מאוד אוהבת את א. ואת כל המשפחה שלו אבל ליתר בטחון מאז שנת האבל הראשונה מספר הטלפון של הבית כולל את כל ספרות יום ההולדת שלי בסדר הנכון...   

הבוקר אבא של א. מת במפתיע (או שלא אם אתם מאמינים שאפשר למות לאט   לאט מלב שבור). בראש השנה כשביקרנו את ההורים של א., אבא שלו רמז ליניב בעצב עד כמה בעצם עדין כ"כ קשה, ואישתו הטיפה שחייבים לשמר זוגיות טובה בעוד היא מתאמצת להיזכר עם בעלה בסרט האחרון שראו בסינימטק.

כבר כמה לילות מנגן לו איזה פסנתר בשכונה מלודיות נעימות כמו אלו שבקעו בילדות מהשכנים שלנו שהבן שלהם מת. רחש המכוניות שעוברות כל כמה דקות בלילה ברחוב לפני שאני נרדמת מפצים על השקט. רק צלליות האור המרגיע שלהן על התקרה חסרות לי בגלל הקומה הגבוהה. פתאום התגעגעתי לציפורים בצהריים על הברוש אצל סבתא כשהיא פעם כמעט ציוותה עלי לישון כי אחרי צהריים לוקחים את אמא ואבא משדה התעופה. אז ויתרתי השבוע לכרמי על שנת צהריים כשהוא קצת התקשה. אפילו נדמה לי ששמעתי השבוע כלב נובח נביחות מונוטוניות באיזה ערב בקצב של דיבור. מה שבטוח שהיורה ירד לו הבוקר. מיד אחריו חזרו הלחות והחמסין והזוהמה.

אני לא מחפשת תרוצים וברור לי מה פרויד היה לוחש לי עכשיו מהכורסא אבל לא נשמע לכם מתחשב לדחות קצת את החגיגות ? בכל זאת 40, ככה שאי אפשר סתם ככה לסנן שיחות ולרדת עמוק עמוק ליום למחתרת.. 

אני מזכירה שפורמאלית ורישומית אפשר אולי לעשות משהו בעניין - בכל זאת ביליתי את תחילת חיי כחודשיים באינקובטור כך שהתאריך המשוער ללידתי הוא 21.12 .. ? 

נשמע טוב, לא ? 21.12.12 ? אולי רק השנה ? תחזרו אלי עם תשובה.