Home | Posts RSS | Comments RSS | Login

קסם המזרח

יום ראשון, 29 בינואר 2012


לא ברור מאיפה זה בא לו לכרמי. אולי זה בזכות השיטוטים ביו טיוב עם הילדים שהחזירו אותנו ל- http://www.youtube.com/watch?v=p1Jn8nq_KZI שגורם לשניהם להחנק מצחוק ולענטז בלי שהם לגמרי מבינים על מה ולמה, או בגלל עלילות פרעה הרשע באגדה של פסח שהופכות את מצרים בעיני כרמי ל"חוצלארץ" אקזוטי ומסעיר במיוחד, או בזכות אבא ש"פותח להם את האוזן" כשמשמיע להם מוזיקה ערבית ברדיו בלי ש(עדין) יתנגדו, אבל כשכרמי מדגים לי בגאווה במבטא נגוע בחת ועין גרוניות איזה משפט בג'יבריש מלווה ב "את רואה אמא, גם אני יודע ערבית" על מה בעצם אני מתפלאה ?
אני מזכירה לעצמי שאמא שלי התחתנה עם אבא שלי כי היה נראה לה קצת מזרחי, אני לקחתי את זה צעד קדימה והתחתנתי עם עיראקי שתובל בעוד כמה מדינות בלוונט בתקווה רומנטית לפטפט איתו ב- 7 יחידות הערבית שלי כשארצה שהילדים לא יבינו, ויניב בכלל לקח את חיבתו למזרח לאקסטרים כשעשה בדיקת סיבולת לב ריאה לאמא שלו כשהנחית לה על שולחן החג איזו תורכייה מוסלמית מהממת כדי שתכיר סופסוף את המשפחה. 

מוכרחים לכתוב על קווין

יום רביעי, 25 בינואר 2012
כשאני שומעת על ילדים מבית טוב שרצחו או אנסו או פשעו אני מיד חושבת על האמא שלהם. שגם להן בטח כאב כשהן ילדו אותם, הן בטח חסכו מעצמן פה ושם בשביל הילדים, הן מדי פעם לא ישנו בלילות כשכאב להם, הצמיחו שערות שיבה וקמטים מוקדם מהמתוכנן. אז איך זה שיצאו להן מפלצות ?? אני חושבת על זה הרבה. אחרי שיצאתי מאחת המשימות של ימי האבטלה האלו, הסרט "מוכרחים לדבר על קווין", כל מה שרציתי זה לנסוע לגן, לשלוף את הילדים מוקדם, לחבק ולנשק אותם חזק חזק, ולהרגיע אותי ואותם שאולי זה לא נורא שלפעמים אני אמא קצת קשוחה..  

הילדים הכי שווים בגן

יום שלישי, 24 בינואר 2012

איזו גאווה קטנה ומשמחת בבטן זו היתה כשאמא של צ. מהגן ניגשה לומר לי שהפספוסה שלה כל הזמן מבקשת שאיבי תבוא אליה. איזו נאיביות. איזה טוהר. רצון של בת שנתיים וקצת שאינו תלוי כמעט (עדין) בדבר. לא בגודל "מתחם הילדים" בבית המארחת שמשתרע על קומה שלמה שהוא בגודל כל הבית שלנו. לא בבריכה בחצר מקדימה, לא בבית על העץ במאחורה ולא בגן השעשועים על הדשא הסינטטי שבצד. לא בחוג אנגלית לבת שנתיים או בגן מונטסורי לבן 4.
מבעד לזכוכית הבוהקת של מצלמות האבטחה בדרך לאוטו ניבטה אלי הלסת השמוטה שלי שלא עמדה בכמויות הפאר והיופי שזה עתה ניגלו לי אבל איכשהו הסתפקתי לגמרי בחלקינו...
תכלס, כולנו דומות. מנגבות את זוית העין ביום הראשון בגן, טורחות על אוכל בריא כאילו אנחנו חיות בקהילת היימיש ולא בלב העיר, חושבות על כל מילה שיוצאת מהפה פן זו תתנפנף נגדנו על איזו ספת מטפל בגיל 17.
ליד הבריכה כשיצאנו כרמי הבחין בחכה. הוא נעצר ושאל: "אמא, איפה הדייג ודג הזהב ?" עניתי שהדג עבד כ"כ קשה כאן שהוא כרגע בתנומת חורף במתחם האמבטיה ושהדייג בנסיעת עבודה בסאן פרנסיסקו. 

ישן


יש לי איזה ענין לא סגור עם הסלולרי שלי. אין לו חלקי חילוף כבר. אם קורה לו משהו עכשיו הוא במקרה הטוב הולך לו למשחטה במרתפים של אוראנג' שם יתיכו אותו והוא ימכר כחומר גלם חזרה לסין. כמו מייקל ג'קסון באחרית ימיו, כל יום נושר ממנו עוד חלק. נכון להיום אני מחזיקה את פלטת הספרות עם סלוטייפ. אני מתביישת לשלוף את הכעור והישן הזה מהתיק כך שאני רגע לפני לזרוק אותו לפח ונצמדת אליו מתוך פרנציפ עד יומו האחרון.




אני זוכרת מלפני שנים את מגירת התמונות הישנות מהעץ אצל סבא וסבתא שלי נחבאת מאחורי הדלת, מוצפת בתמונות מריחות מאבק בשחור לבן מפוזרות שם בבלגן לא נורמאלי רק מחכות למישהו שיחטט בהן כמו בדפי ספר מצהיב. בגלל זה אלבומי הלופה נראים לי יפיפים ומושלמים כל כך שאני מוותרת עליהם לכרגע. אני שמחה להיות המוהיקן האחרון שמפרנס עדין חנויות צילום עם לוגו של קודאק (ז"ל) בלמעלה בזכות התמונות שם שאני מפתחת. בכוונה אני מזמינה פי כמה תמונות ממה שנכנס באלבום (זה עם הצלופן הנדבק!). כי אני רואה איך הילדים מתענגים הלוך ושוב במשך שעות על פיסות התמונות בקופסת הנעליים שהכנתי להם לאיחסון.
אז אולי בעיני חמותי העיניים של הילדים זה מיניב, וגם השפתיים, החוכמה והיופי. אבל הזבלנות – זה ממני.  

אנרגיה

יום חמישי, 19 בינואר 2012

ל- א. שחיפשה עדכון חדש בבלוג שלי בימים האחרונים מסרתי בצער שלפעמים ההשראה כובה לי. כמה משמח שמדי כמה ימים אני מוצאת את המוזה שלי מתחבאת לה ביישנית בין כותרות העיתון. כמו איזה גפרור בשדה מוקשים, רק מחפשת לה סיבה לפרוץ בצווחה. לדוגמא:
"מנכ"ל הרכבת לנהגים: כבו את הקטרים בסוף היום - הנהגים נהגו להשאיר את הקטרים פועלים בלילה כדי לחסוך זמן בבוקר" (גלובס מ- 19.1.12)
לפחות אצל מישהו המנועים לא כובים אף פעם !!!
זה הזכיר לי את נהרות המים שיוצאים מהטורבינות ברידינג אחרי שסיימו את תפקידם. אני וכרמי הבטנו עליהם הבוקר בהשתאות בזמן הרכיבה על אופניים בנמל ביום חופש שלקחנו לעצמנו מהגן. איזה רעש, איזו עוצמה. של מי ים אדירים ומלוחים, בשירות כנוע כשכירים בחברת החשמל.
אבל כל אלו רופסים לעומת העוצמות של "אמא, ידעתי שיהיה לי כיף איתך היום" שיצא לו בספונטניות בלי שמיד אחרי מינף את זה כדי לסחוט ממני ממתק.  

הפרעות קשב וריכוז

יום שישי, 13 בינואר 2012

כששמעתי על הסקר שקבע שמי שסובל מהפרעות קשב מעורב פי 4 בתאונות דרכים גיחכתי. שוב מקום עבודה, מכון סקרים, שאין בו אמא בצוות, כזו שתעשה ריאליטי צ'ק לתוצאות. אישית, נראה לי שתיכוניסט היפראקטיבי על ריטלין נוהג יותר בטוח מאמא לתינוק שלא ישנה חצי לילה, ביד אחת מרימה מוצץ שנפל באחורה ובשניה מדפדפת במוזיקה כדי למצוא את "אצא לי השוקה".
אני שעברתי את בחינות הבגרות בלי הארכת זמנים, פיתחתי וריאציה מדאיגה על הפרעות קשב מאז שנולדו הילדים. בסוף היום אני מתהלכת בבית בין החפצים, הלכלוך והבלגן. פתאום ללכת לעשות פיפי במקלחת של ההורים בלי לסחוב איתי חזרה למקומה איזו מברשת פודרה שאיבי טעמה את מרקמה או בחזור לסלון לא לשנע כרית מהספה שנטבלה מתוך סקרנות באסלה במקלחת – נראים לי בזבוז משאבים וזמן. החפצים הפזורים הרחק ממקומם הטבעי פתאום נראים לי באור אחרון של יום כמומיות שקמו לתחיה עם חושך ראשון כשהן צועקות לי בדציבלים שרק אני שומעת – "רוצים הביתה, הביתה". אז אם אני נראית לכם לפעמים כמו משאית מטען בהילוך חמישי או כמו מסוע מזוודות בפאסט פורוורד לפני פריקה - זו הסיבה.
לא בטוחה שיש לכל זה תרופה. ובכל זאת אני נוהגת. לתשומת לבך, משרד התחבורה !  

חברות ילדות

יום חמישי, 12 בינואר 2012

יש נשים שהן כמו טעות אופטית שרק בדיעבד קולטים: חייכניות, מזמינות, אופטימיות. רק מתחשק להיות חברות חדשות שלהן. אבל אז מופיע איזה טשטוש קל בטווח הראיה שמרמז על מה שיבוא. אם נפגש במקרה הן יקפצו, ירעישו, יחבקו, ינשקו ויזמינו לקפה. במקרה הטוב הן לעולם לא יזמו את שיחת טלפון. במקרה הרע לא יטרחו להשיב על אס אמ אס להזמנה.    

לאור איזו "קיש קיש קריה" מרשרשת שהרעישה לי לאחרונה במיוחד, התרגשתי עוד יותר כשמצאנו את הזמן, 3 חברות ילדות, להקשיב אחת לשניה בלי קצרים בתקשורת בגלל איזה ילד שזקוק לנו. מצאנו את עצמינו, מקדימות חגיגות סיום עשור של אחת שנמצאת פה בביקור מולדת. אחרי תכנונים של מבצע קומנדו, כמעט ביטול בגלל בעל - נפגשנו. איתן מספיק מבע עיניים, הנד ראש, משפט, כדי שאיזה פלונטר שהתעסקתי איתו שבועיים ייפרם. איכשהו מצאתי עוד כמה חברות מבינות כאלו שצברתי לי עם הזמן. לאחת מהן יש מחסן של מילים טובות ומנחמות בתוכה אותן היא יודעת לשלוף עבורי לפי היום, כיוון הרוח והשעה. כל אחת מבריקה במשהו אחר. ולי נשאר להסתכל, ללמוד ולשחזר.   

לב של אמא

אני מושכת את ההשכמה ונשארת עם עיניים עצומות כשאיבי מצטרפת אלינו למיטה. נדמה שהיא עושה את זה מהתחשבות. אבל אני מתרגשת: היא נשכבת בהימרחות ממכרת עלי, דוממת, משפרת עמדות מדי פעם אבל שותקת. מתאפקת איזה עשר דקות כדי שאוכל למצות לי את עלות השחר. בסוף היא מכריזה "אמא, קקי". ואני כמו חייל בטירונות מתייצבת על שתיים ומובילה אותה לישבנון. אז היא נותנת את החיוך של "עבדתי עליך". אבל בוקר טוב כבר כאן. התעוררנו.

כרמי סיפר שסבתא לימדה אותו לצעוד ב"שמאל ימין שמאל". אני בספק. כי זו אותה סבתא פציפיסטית שהשביעה את בנה הצנחן אחרי ש- א. נהרג, כשידו מובלת על הצוואה שלה, שלא יתנדב לשירות מילואים. אז נשבע... כששמעתי את אבא איזה ערב מנסה להרגיע את בכיו של כרמי באמתלה ש"תדע לך שחיילים לא בוכים בצבא", הבנתי שבזה ניתן האות לפרוץ המערכה ביני לבין יניב. כשכרמי סיפר לי שביקש מהגננת להיות חייל עם סכין ולא רק עם רובה, הודעתי לו שאני אמא שלו, אני מחליטה ועוד נדבר על עניין הצבא, תוך שאני משננת שעדיף להפסיד בקרב אבל לנצח במלחמה.  

לרוץ הביתה

יום חמישי, 5 בינואר 2012
כמעט כל בוקר היא שם. בת 60 ומשהו עם גוף של בת 20 וקצת, עושה ג'וגינג כמו אילה באחו. אני לא יכולה להוריד את העיניים מה- BMI שלה ששואף לאפס. אני נזכרת כמו איזו זקנה בימים כשהייתי מתעוררת בחמש בבוקר לפני הצבא לעשות ספורט. איזה אנרגיות שהיו לי אז ולאן הן נעלמו.
תוסיפו את חווית הטרמפולינה שכנראה פעפעה פנימה והבנתי שאני צריכה לחזור לעשות ספורט, כזה כמו פעם אבל שנובע מבפנים. נזכרתי בספינינג שהייתי חוזרת ממנו באטרף כמו אחרי מסיבת טרנס. רוצה לעשות ספורט בלי שיהיה לי כתוב על המסילה איזה ציון לשבח ועל מד הדופק ברכה מהמורה. בלי שאחפש לי איזה מכאוב כדי לעשות עוד קצת חימום.
אז בלי להתפלסף יותר מדי לבשתי טרנינג, תיבלתי בפליי ליסט אסרטיבי מהלידה וכמו פורסט גאמפ התחלתי לרוץ. בשלב מסוים חייכתי מכלום אבל אמרתי שבכל זאת אעצור ב- 30 דקות כי רק התחלתי. אבל לא הצלחתי לעצור. אז המשכתי. בזכות הפילאטיס רצפת האגן כבר לא מאיימת לנזול עד לבהונות הרגליים והרגשתי לראשונה מאז הלידות חזקה. עכשיו אני מחכה למחר.  
כמעט חודש אחרי הפוסט למעלה, אני עדין לא יכולה להפסיק..
http://www.youtube.com/watch?v=4UyZGFFTUvA  

בשמיים

יום רביעי, 4 בינואר 2012
יש ימים כאלו בהם הכל מתיישב בול. אני מארגנת איזה בילוי. וכולם מבסוטים. כולל אותי. ככה קורה מדי פעם בשבועות האחרונים. אנחנו עושים איזה טיול ברגל בין השדות כשכרמי רץ וצורח איזה שני ק"מ במלוא גרון. דורך, מועך, זורק למרחקים בהתלהבות גושי אדמה שהתקשתה מהשדה. עד שמתעייף. אז הוא מצטרף לעגלה של איבי באיזה אילתור שהופך אותה לעגלת תאומים כאילו אנחנו לא בלב עיר פלצנית אלא בעיבורי כפר צועני בספרד.
ויש גם את שמורת הטבע שאיכשהו (זה לא ממני) כרמי החליט שזו "הממלכה" והוא רק מחכה להגיע "למנהרה" שזה הבית של "המלך והמלכה".   
ויש את הטרמפולינה שגילינו לאחרונה. אנחנו עולים על אחת, שלושתינו ביחד. ומתחילים לקפץ. אוטומטית משתחרר לו שריר הצחוק כי פשוט אי אפשר לעצור את זה. קצת קר באוזניים ולפעמים הספוג קצת רטוב אבל לאף אחד מאיתנו לא ממש אכפת. כשמצטרפים "הגדולים" ועושים גם סלטות ושיגועים, איבי מצחקקת עד דמעות וכרמי יושב מהופנט ומפנים. ואני ? מדי פעם אני מגניבה איזה סשן של קפיצות עד לב השמיים (לפני שאיזה ילד נצמד לי לרגל בדאגה) ונזרקת לימי ביה"ס שכל משחק כדור או תחרות אתלטיקה או שיעור ספורט היו מחדירים בי אנרגיות מטורפות והרגשתי שהשמיים הם באמת לא הגבול. ואחרי שעה מושלמת אחת כזאת, הכל מתגמד, נראה וורוד ואפשרי. תנו לי ילדים מאושרים שכאלו וטוב לי.. עד סשן הצרחות הבא של המרד הזה של גיל 4..שומו שמיים ! 

קבצנים של החיים

יום שני, 2 בינואר 2012
עצירה בקפה של בוקר בארומה שבתחנת דלק. פניית פרסה לא מוצלחת ו....בום !!!!!! בי בי לחיים כפי שהכיר אותם נ., המשפחה והחברים שלו עד לפני השלוק מהאספרסו.
בדרך חזרה מטיפול נמרץ ברמב"ם למרכז שיחזרתי בראש את השיחה עם אמא שלו שביקשה "שרק שהראש יהיה בסדר" ואת ההקלה של אישתו כשדיווח לה מנהל המחלקה דקות לפני שהגענו ש"הבדיקה הראתה שזורם דם לראש". היא הרגישה כאילו זכתה באותו רגע בצ'אנס נוסף על בעלה שניה לפני שחטפו אותו מלמעלה. מה היה נ. אומר על זה והאם היה חותם על עסקה כזו עם אלוהים.
אנחנו עובדים בשביל הכסף, שואפים לבית, חולמים על טיול מסביב לעולם ומתפללים לבריאות טובה. איך באבחת "מכתוב" קלה אנחנו הופכים שוב לכאלה צנועים..