יש
אנשים שמתרוממים ונוחתים כמו מטוס ויש שעושים את זה כמו מסוק
אני
מטוס. לוקח לי זמן להמריא. כשאני משייטת
בגןבה רב לא בא לי לנחות. עד שמגדל הפיקוח לא מודיע לי לפנות את הנתיב אני נהנת לי
מאוויר פסגות (או שנגמר הדלק).
איזה
כיף לאנשי ההליקופטר. איך שמגיע חג, עוצרים הכל. בהתראה קצרצרה. מתכוננים לנחיתה. כמה
דקות התארגנות, כמה ווטסאפים בקשר של להתראות ונכנסים להנגר של שבת למנוחה.
אז
אחרי החגים אצל מטוסאית שכמוני, דורש התארגנות. המעבר מקודש לחול מעורר פרפורי
מנוע ישנים וחדשים.
איך
שהתפנתי לנקות את הסכך היבש מהכנפיים, לחשוב על מחר, לתכנן מסלול, ליבי התעוררה
מסיוט לילה, כולה רועדת ומיללת עם העינים הענקיות האלו מלאות פחד. חיבוק מוחץהרגיע
אותה והבטחה שהיא בבית ולא בשום מקום אחר ושאנחנו שומרים עליה, השיב אותה למנוחה.
הסתכלתי
עליה כשנרדמה וראיתי כמה הילדה הזאת היא אתרוג מובחר ומושלם בעיני.
ההבנה הזו שמשהו
שהוא יציר כפיי יכול להתפס בעיני כמושלם היתה לי כמו מסכת חמצן שהשתחררה לה בגובה
רב ופתאום נתנה לי אוויר לנשימה.
ואז
המחשבה על השבוע שמתקרב על כל התמודדויות המקצועיות שהוא מתכנן לי נראו אפשריות. אם
אטפל בהן באותה התעמקות, כוונה, נחישות, מסירות, רצון טוב, אהבה כמו שאני משתדלת
לטפל בילדי – התוצר בטח יהיה די בסדר. בעיני. אולי גם בעיני הלקוחות.
כשחשבתי על
הימים האחרונים פה במרכז ובישראל בכלל.
איך עוד אפשר לקרוא לנסיעה בצד ימין של הדרך
למקרה שתתפוס אותי אזעקה בדרך עם הילדים
ואצטרך לחפש מכסה.
לדמיונות
שווא של אזעקה בגלל אופנ
- See more at: http://ventilatorim.blogspot.co.il/#sthash.XM0mezD8.dpuf
