מורם מעם

השומר בבנין אמר ש"אין מה לדאוג, יש שפע עבודה בשוק" כשניגשתי להפרד מצקצוקי הלשון שלו שנטמעו תמיד בחיוך מזדהה כשהייתי מגיעה ב- 7:10, ומהאצבע המונפת שלו ל -"נונונו" שהוסוותה באחוות פועלים. "הבן שלי רו"ח. יש לו מלא עבודה בניגריה", הדגים. "ומרוב שפע עבודה", את זה הוא לא אמר, "אני מגיע לפני כולם ולא עוזב לעולם..". 

לפלייבוי ההזוי שנפלט לו ממרצדס נוצצת שהחנתה מאחורי, כשהוא מתלונן במבט מתוצרת הרייך השלישי שהמטר מכל צד שהשארתי לו לא יספיקו לספינת התענוגות שלו לנווט החוצה משטח העגינה, לא מצאתי לנכון לספר שהיום זה היום האחרון שלי בעבודה. מי שמתלונן לי בשעת בוקר בפאתי הרצליה פיתוח שחיכה שעה לחניה שתפסתי לו - בתחושת הבטן, לא רצוי להסתחבק איתו... 

עכשיו נשאר לי לחכות לפיהרר פה במשרד ולקוות שיאמץ היום גישה קצת יותר מרקלית. אפילו זמירה, המורה שלא חייכה אלינו אף פעם, ביום האחרון בשנה היתה מוותרת על תולדות עוד איזה נביא באיסלאם לטובת התחושה הגנובה הזאת שהתחלנו את החופש הגדול מוקדם, שעה לפני כולם.  

פירורים

השבוע האחרון בעבודה - כמו הנפילה של אליסה לבור כשרדפה אחרי הארנב – לא נגמר! אז הראש שלי, שצבט לו כנראה בלב לראות אותי מתמודדת עם פירורי משימות עבורי בעבודה, נקט יוזמה (כמו שעושה תמיד כשאני לא יודעת לעצור). המגרנה הפילה אותי סופית לשטיח לפנות ערב, כשהילדים עגבו כמו בעבודת קודש על פירורי עוגה בתבנית על השולחן. כרמי תפס פיקוד, גרף את התבנית עם כפית במומחיות של גנן, ואיבי המתינה לתוצאות עם פה פעור. מראה הסטטוס קוו לסעודה שנקבע ביניהם בלי מילים, בכמה רגעים, הכל למען כמה פירורי העוגה, תוך שהם ממתיקים ביניהם בלחישות תכנונים, גם מבין ערפל הכאב, היה מכמיר לב.
המוח שלי שהיה לגמרי בניוטרל איפשר לפירורי העוגה לנדוד בלי היגיון לפירורים אחרים, זה של רהיטים, מאותו בוקר. בדירה המי-יודע-כמה שראיתי בבתי הדיור המוגן, כבר הובאו פנימה רהיטי הדייר הבא. אבל איך אפשר לבחור מבין רהיטי חיים שלמים, את הבודדים שיעבור הלאה לבית האחרון.    

כסף כסף משמיים

בפקקים בדרך לרופא הדימיון שלי כבר המריא לו ב- over load למחוזות רחוקים כשמולי במקום מכוניות עומדות אני רואה אותנו צרובי שמש כמו משפחת קרוקודייל דנדי רכובים על קנגרו ומנשקים קוואלות  ליד הקראוון בערבות אוסטרליה.  
ההחלטה שמגשימים חלום, שמשאירים הכל מאחור, אומרים יפה שלום לבית, לחברים ונוסעים לטייל לאוסטרליה נפלה דקות קודם במעלית כשאיבי שאלה "מה זה" על המעטפה המכוערת שחיכתה בשקט למי שרק יציץ בה כמו ילד במסיבת הפתעה.
כשכל הרצונות הלא ממומשים שלי ריצדו כמו הפרעת קשב לנגד עיני - פתחתי בסלואו מושיין את המעטפה. מה ביקשתי כבר, כמה שטרות לא מסומנים שהלכו לאיבוד ואני מסודרת...?
בלעתי את הרוק כשראיתי את הצ'ק בפנים....ואמרתי שזה סימן משמים שצריך לנסוע.

קצר היה הביקור באוסטרליה.
הוא הסתיים לו בנחיתת אונס כשגיליתי למי שייך הצ'ק. צעדתי בהליכה של דיילת שפוכה אחרי טיסת 001 לניו יורק להחזיר אותו לשכן שלא הרגיש בכלל בחסרונו. שאלתי אותו ברצינות אם הוא חושב שהוא באמת אבל באמת זקוק לו. והוא חייך ואמר תודה.

להשען אחורה

ואני הייתי בטוחה שעוד אקבל "פידיון ימי חופשה" כשאעזוב פה. כי הרי בכל התקופה פה כשהילדים היו חולים סבתות וסבים סונג'רו חופשי, ובעוד הוא קורע את המזרח כל חודשיים לשבועיים אני לוקחת יום חופש בעונה כדי לסדר ארונות. מחשש שאיכשהו ע"פ חוקי העבודה המגניבים בישראל אני עוד אצטרך לקחת הלוואה כשאחתום אבטלה כדי לשלם לו על ימי חופשה שפרגנתי לי ביום הולדת, החלטתי לא להכנס לזה. ואיזה סוציאלי זה לתת "דמי הבראה" ל"בית הבראה" כשאין לך "ימי חופשה" לקחת. כי "ימי מחלת ילדים" הם בעצם על חשבון "ימי חופשה". ככה זה נראה באמת כששרת העבודה שחוקקה את החוק היתה גולדה...

אז התנחמתי בלהשאר עוד רבע שעה לפנות בוקר במיטה, להרפות כתפיים, להאט את הקצב ולהנות מהידיעה שחופשת השחרור באופק (נא לא להזכיר לי את כל זה כשאתחיל לטפס על הקירות). אמנם יש סיכוי שע"פ חוקי העבודה המחמירים בגרמניה הוא עוד יתקזז איתי על הדקות שפירגנתי לעצמי פיפי בישיבה אבל אני אקח את הסיכון...

פוסט רציני

כשיצאתי מבית הדיור המוגן (שרודף אותי כמו איזה רוח אובססיבית), בדיוק נכנס איזה מבוגר עם שניים מילדיו. המראה הזכיר לי אותי ביום הראשון בכיתה א' מובלת בחשש עם לב דופק וחיוך נבוך לקראת מה שנקרא בית ספר. הגברת שסיפרה לנו בביישנות במעלית שהיא בדרך לבקר את מלכה בקומה 2 זרקה אותי לכיתה ג' כשפטפטתי בהפסקות רק עם בנות כשעוד פחדתי להתקרב לבנים. כשנכנסתי לדירה לדוגמא אמרתי לעצמי שסבא שלי לא ידע מה הוא מפסיד כי פחד יותר מהמוות מלעבור למקום כזה (אני מוכנה לעבור לשם לאיזה ויקאנד כבר עכשיו..). תכל'ס זה לעשות אאוטסורסינג לעזרה להורים כאילו היו איזה פרוייקט תוכנה רק שבמקרה הזה זה לא יותר זול ובמקום הודים באים פיליפינים. אני רוצה את ההורים שלי לידי (אם יסכימו). זה הזמן שיחזירו לי קצת ויראו לי מה זה.     

נחמת רבים

בשלוש בלילה (שהרגיש כמו צהריים) כשהפעלתי בפעם האלף את המוסיקה עם הבוהן של הרגל השמאלית בתנועת "serve" סיבובית כדי שאיבי לא תתעורר מתזוזת גוף פזיזה – ל"קנאק" הכואב באצבע התלוותה פתאום תחושה נעימה של אחוות המסירות האוהבת של "שפוטים" -

הסטריאו שפלרטט פעם איתנו בקול פעמונים הפך עם בוא הילדים למשרתת חבוטה, מרוחה בשוקולד עם רפרטואר שחוק וצווחני.  

המייבש שעיקר עיסוקו פעם היה של כובסת חרוצה הפך למסנן רעשים שבכל מנוחה שמפרגן לעצמו כשמשנה כיוון עבודה בעוד הילדים ישנים – אנחנו מחסירים פעימה. בימים קרים במיוחד בהם התנור באמבטיה לא עושה את העבודה - מפנים את הצינור פולט החום פנימה במקום מהחלון החוצה ואז הוא גם...מפזר חום.

שבאותו הכסף מכונת הכביסה שעבדה לפני שנת 2008 שבוע שבוע התחילה לטחון שבתות וחגים.  

שכל פיסה מגופי הפכה ממטרוניטא במידת petit למתחם ג'ימבורי שנראה כמו מזרון פעילות מרוט.

פנטזיות של יום חורף

מזל שיורד גשם. אחרי 4 שנים סופסוף הגעתי לסדר את התמונות. הנה טעימות של הימים שהינו טיילנים אדוקים של אירופה, נטולי דאגות וספונטניים ללא ילדים.

פריז

כל עיר והסלבריטי שלה על תחנות האוטובוס - 

הייתי אז בהיריון....

ברצלונה

עובדים קשה..



(אחרי כמה שעות ועשרות ק"מ משם נפגשנו במקרה עם הזוג+1 האלו שוב באיזה מסעדה מקומית וזללנו חאמונים ביחד -)  



....אבל לא פוסחים על סיאסטה.

עבודת כפיים

כשאיבי נולדה היא זיהמה בטעות בגלל אפצ'י לא מבוקר בדיקת שתן שלה, ומאז היא סוחבת עבר מפואר כמו של גנרל שמריץ אותנו עם כל עליית חום לבדיקת שתן.

אם האח במוקד חיטט באף שניה לפני שחיטא לה את הפיפי - הבדיקה יוצאת מזוהמת. אם בדיוק מתחשק לאיבי קקי עם הפיפי - מזוהמת. אם השקית דלפה - נתחיל מחדש עם קטטר. אם מתאים לאיבי בדיוק לישון עכשיו -  נמתין. אם הרופא מגדיל ראש ועושה גם בדיקת גרון ואוזניים - זה לוקח עוד שעתיים. אם ההפניה לא בתוקף - ניסע לרופא המומחה בנתניה שלא עובד עם פקס לקחת הפניה ונתחיל את הכל מהתחלה.

בתכל'ס, השעות שבילינו בשנה וחצי האחרונות בסביבת צוותים רפואיים מותשים בהמתנה למנת פיפי ראויה מסתכמים לבערך ארבעה חודשים, פיהקנו לא רק כאות הזדהות עם המאבק אלא באמת כי אנחנו מאוד עייפים. 

אז החלטנו לקצר תהליכים. קנינו סביאור (לא סבידור ולא סוביבור..). לפנות בוקר התקנו מן אסדת קידוח באזור הוגינה שלה והחזקנו אצבעות שהנוזל היקר לא ישפריץ ויספג לו אי שם בחיתול. עם אור ראשון חיבקתי את כוסית השתן היקרה, כולי מגוננת עליה כמו איזה נהג ברינקס עם מזוודה, גאה כמו כורה זהב שמצא גרם אחרי שבועיים של עבודה, והגשתי ללבורנט במוקד עם חיוך מנצח של "התכוננתי לתרגיל הזה טוב טוב בבית" כאילו הוא הבודק בכבודו ובעצמו בבגרות הזויה בכימיה. 

בדיוק בזמן

לפעמים כשכרמי מבקש פיפי בדיוק באמצע הכביש המהיר בלילה, משאיות דוהרות מכל עבר, בגשם, שוליים רחבים אולי בנתניה ואנחנו בכלל בקיסריה, אני מסתכלת אם אין מישהו מאחורי, שבודק תפקוד הורים תחת לחץ, ונקרע לו מצחוק עם מצלמה. 

כשחזרנו מהרופא באמצע הלילה וכרמי כבר נרדם במושב הבטיחות, צונאמי של קיא פתאום העיר את שנינו. כמו איזה רכב מילוט מזירת פיגוע נתתי גז כדי להגיע לתחנת האוטובוס הקרובה כשרוב הדרך אני עם הראש לאחור לעברו, יד אחת לסרוגין מחזיקה את ההגה לסרוגין מפנה שאריות פסטה בולונז משדה הראיה, והיד השניה מסמנת לנהגים מסביב שהופתעו מהזיגזוגים שילכו לחפש את החברים שלהם.. 

אתמול כשההגה הפסיק להגיב לי באמצע נסיעה ואיבי העירה בצרחות את השכונה כי בדיוק חטפה איזה בומבה מהחלון, ויניב התקשר לברר איפה נתקענו, ובממתינה - האוטו גרר, כרמי הודיע שיש לו קקי....אז נערכנו לתנוחה של אני כורעת עם שתי ידיים קדימה והוא עלי. ואז הוא התחיל לחרבן לו בנחת כאילו הוא בשירותים של יערות הכרמל ואני הישבנון המפונפן שלו. ואז הוא הודיע לי בעוד אני גוערת בו שימהר כי כבד לי, שעוד מעט יהיה לו עוד קקי, ושאמתין בסבלנות, והיטיב את ישיבתו עלי כך שיוכל גם לראות את הנוף בזמן הציפיה לבאות. כשסוף סוף סיים, תחב בטעות רגל לתוך ה"תוצרת", זכר כל הדרך הביתה לניחוחות הלילה המקסים. 

זה קרה היום בבוקר

כשרק הגעתי לת"א קיוויתי שהיא מנהטן. רחובות בשתי וערב ממוספרים בסדר עולה שאי אפשר לטעות בהם. טעיתי. הבנתי את זה כשטיילתי איזה ערב עם יניב ובלי משקפיים כשפתאום אני שואלת אותו ברצינות: "מה זה, רחוב ברוך שימפנזה ???". 

היום בבוקר נתקע לי האוטו. אז בכל זאת לא הגעתי לפגישה "אנדר קאבר" בבית גיל פז. נסעתי לעבודה ברכבת - לתחנת סבידור. אני נעמדת בתור לקופה, לידי זקנה פטפטנית מעל 70 עם מבטא אירופאי חזק. היא אוספת את העודף כשאני מבקשת חצי ישנה מהקופאית "כרטיס כיוון אחד לסוביבור בבקשה"...."שמע ישראל" היא מילמלה, והסתלקה לה בפרצוף מזועזע..

גולד-דיגר

כשהייתי קטנה רציתי סוס. כמו לחברה בשכונה שהיתה לה משפחה עובדת אדמה במושב רחוק ומריח מאורנים. אז סיפרתי לכל החברות בכיתה על "ברק" ו"סער" ו"חץ" ו"נץ" ו"גץ" שההורים שלי קנו לי ושמטופלים בחווה אצל דודים שלי בדרום, ואני ילדה בקושי בת 7 שמעולם לא רכבה, גם לא על חמור.. כשהתחלתי להתבלבל בשמות וצבעים של הסוסים הבנתי שלא קל לתחזק שקרים ו"הרגתי" את הסוסים עוד באותו יום.

אבל אי אפשר לברוח מגורל.. .אמנם ויתרתי על הפנטזיה של ניקיטה בשרות המוסד כשנולדו הילדים, אבל כנראה שניקיטה לא ויתרה עלי. אחרת איך אפשר להסביר את "סיפור הכיסוי" שהבוס מצא לי לאיזו עבודה שאנחנו עושים על בתי אבות אחרי שאני התעקשתי שאני יותר טובה בלעשות ספורט מאשר בלשקר. ניסיתי אפילו לשדך לו את א., החבר שלנו מכפר בצפון, בתירוץ שהוא תפור לתפקיד (שעד היום אני לא בטוחה אם באמת חמותו של א. חזרה מסעודיה אחרי עיד אלעצ'חא והביאה לו את "צופן דה וינצ'י" באנגלית או שהוא בעצם ניסה לומר לי בזה משהו אחר..). אבל זה לא עבד. 

אז שלום. אני בדרכי ל"בית גיל פז" לחפש מסגרת דיור ל"חמותו של הבוס שלי", ש"התנדבתי קצת לעזור להם מטוב לב". 

אם תקראו מחר בעיתון על זקנה ייקית בריאה שמתה 

פתאום מ"עין הרע", תשמרו על עמימות ותדעו שזה היה למטרה נעלה...

קשר דם

שמעתי ברדיו היום איזו זמרת ישראלית מסלסלת בערבית. היא טונסאית. אבל היא הצביעה בבחירות האחרונות לליברמן שנולד במולדובה שערבים הם לא בדיוק ה- קאפ אוף טי שלו. סיפר לי את זה - וגם לאיזה שדרן רדיו אשכנזי שנשוי לתימניה - איזה חבר כנסת, שנולד גם בטוניס, והלל את שכניו הערבים שהצילו את משפחתו מהנאצים בשואה. בטוניס.

כשהגענו לכאן קראו לזה בפאתוס "כור היתוך". כל עוד הוא לא כלל ב"פסיפס התרבותי" שלו ערבים. זה שלפחות חלקם היו כאן עוד לפני שבכלל ידענו מה זה לייבש ביצות, למי בכלל אכפת..

אבל כשהם מתגייסים (בעדיפות לנהרגים) או מצטרפים לכבודנו להשבתה ביום כיפור (מאונס), או זוכים באיזה אוסקר, או מנקים לנו את הבית - אוטומטית אנחנו מחבקים אותם, ומשוויצים בהם לחבר'ה.

אני לא בטוחה שזה מה שנוח דימיין שייצא מהבנים שלו. "שניהם דומים לי - שתי טיפות מים", היה אומר, "אבל אחד עם פיוז קצר כמו של סבתא השני גאוותן כמו סבא". אם היה צופה כאלו יחסי אחים, בטח היה מתפלל בעצמו לאלוהים שיביא כבר את המבול והיה יורד מכל עניין התיבה..

מסכן

משה קצב סובל מ"חרדת ישיבה בכלא". 

שככה יהיה לי טוב, לא אני המצאתי את זה - אמרו בחדשות. בגלל זה, אם ישב, זה יהיה בכלא "יותר אינטימי".

די משה, תרפה. לא נראה לי שזה יעמוד יעבוד לך  -  

יגאל עמיר חרד מקולות בנג בנג בום בום של אקדחים מאז שראה סטיב אוסטין בכיתה א' ותראה איפה הוא עכשיו; "האנס המנומס" עשה אפצ'י בלי ממחטה בניידת וזה לא ממש עזר לו...האופנובנק חתך זרת כדי להראות שהוא בכלל לא יכול ללחוץ על ידית הגז באופנוע והוא טחן טחן בית כלא ..

בוא, משה, נסה  שוב (כמו שעשית עם א' ב' ג' ד'), מהר מהר, יש לך עוד שעה..

תסביך אלקטרה שלכם

 "חלק מהפער בשכר מוסבר בהבדלים בשעות העבודה: גברים עובדים בממוצע 46 שעות בשבוע לעומת נשים שעובדות עשר שעות פחות"

אני קוראת ונושמת עמוק. אין מה להתרגז! בלב אני יודעת את האמת, וזה הרי מה שחשוב. שבעולם צודק הגברים היו צריכים להשתרך הרחק מאחור במשכורת. כי אנחנו עובדות על הספקים מטורפים, יח' זמן אצלנו מחולקת ל- 60 וכל ס"מ ממנה מנוצל בלי ערך שייר, המעבד במוח שלנו כל הזמן על אדום - מתי לקחת, ומה להכין, מה לקנות ומה להביא, מה לומר ומה עדיף שלא, ואנחנו עובדות במשמרות משולשות - בוקר, אחה"צ וערב. ומי, מי מגבה אתכם כדי שתוכלו לעבוד 46 שעות בשבוע אם לא אנחנו! ומה שאנחנו נספיק בשעתיים לא בטוח שאתם תספיקו בחיים שלמים !!! 

איזו כותרת שטחית וקטנונית. אני מתנחמת בכך שיקח עוד כמה שנים עד שתשלימו (באיטיות האופיינית) עם כך שאמנם יש לכם זין אבל בכל זאת אתם יכולים קצת פחות. אחרי הכל גם לנו לקח עד איזה גיל 5 (ואנחנו זריזות..)להפסיק לבכות על הפין שרצינו.

ועד שזה יקרה, תנחמו אתם את עצמכם בכך שתשלמו לנו פחות ותשטפו לנו את המוח בכותרות כמו זו שלמעלה.. 

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1553548?mid=51

חלומות רטובים

איטס מיי לאקי דיי, היום אמצא עבודה. פותחת אינטרנט. ואז הכל חוזר אלי בבום: "עבודה בתנאי רווקות" כבר לא רלוונטי לי, "משרת אמהות" = "תעבדי 9 שעות ונשלם לך על 5", 3,500 ש"ח לחצי משרה רלוונטי רק אם נרד לאורז ותפוחי אדמה, אמנם לא מבקשים כאן לציין שנת לידה אבל כן באיזו שנה סיימת תיכון/מתי עלית לכיתה א'.., וממילא מעסיק שנראה במודעה נוצץ מתגלה בסוף כזכוכית טורדנית. איזה בזבוז זמן. מה עושים. מתסכל..

למה לבניניים "ירוקים" יש "תו תקן", נייר טואלט ממוחזר משוויץ בסימון מתאים, אוכל על טהרת האורגאני - גם, מי שחונה במקום אסור -  מדביקים עליו מדבקה כמו אות קין שיורדת רק עם חומצה, אבל אין מדד מעסיקים משהו בנוסח: "ידידותי לנשים עובדות", מן "תקן פיגמליון" לנשים שמחפשות עבודה, בפיקוח התמ"ת, אני מוכנה למנכל..זה ידורג בערך ככה:

1 פ = מעסיק ששונא נשים ולא מסתיר את זה. פגישות במשרד נקבעות החל מארבע, המשרד רוחש קולות בס של גברים והאישה היחידה - המזכירה, משתכרת 1/3 ממה שהסטז'ר שרק הגיע מרוויח כי הוא "גמיש בשעות".

  

2 פ = מעסיק סכיזופרן שבלב שונא נשים אבל משחק אותה אוהב אותן בפאסיב אגרסיב  - "אין בעיה, תגיעי קצת באיחור מחר" - ויוריד לך מהמשכורת, "חבל שלא הבאת קבלות על החניה" - ואז יתמהמה עם ההחזר 4 חודשים, מילה טובה עליך יגיד בגמגום, בכפל משמעות, ללקוח דובר איטלקית בלבד.

3 פ = מעסיק שבאמת מעריך נשים - בחופשת חנוכה המשרד הומה מתינוקות, המעסיק מכין לאמא מותשת קפה ומחייך בתודה על חוות דעת מצויינת שהוכנה תוך החלפת חיתולים בלילה גם אם היא קצת מוכתמת מבייבי ביס..

נ.ב.

כמו כרמי שלא רוצה לישון ומבקש עוד סיפור אחד ודי ושזה יהיה דווקא "ים בצנצנת" ששכחנו אצל סבתא בכפר לפני שבועיים; כמו בבגרות בהיסטוריה כשאני בטוחה שאם אעשה איזה ניים דרופינג מה"שליף" על היד של "מלחמות הדיאדוכים" שאין לי מושג מה הן, אל מחברת הבחינה שניה לפני שמוסרים אותה, זה יעשה רושם על הבודקת וככה אציל את הבחינה; כמו זוג שנפרד והבעל שפוחד להשאר בלי תחתונים מבקש מהאישה שניה לפני שטורקת את הדלת מאחוריה שתסביר לו איך סוחטים במכונת הכביסה.

ככה, ברגע האחרון שניה לפני הסוף, אתה מתמלא תושיה, מבקש עם חיוך מטופש בקצה הפה שאחשב את הקו-וריינס של הבטאות של המניות לשלוש שנים במקום לשנה, באקסל צהוב בפונט של דויד גודל 12.. 

פור גוד סייק...!!!! יש לאובססיה הזו שלך שם, וגם טיפול! כדורים חזקים חזקים שאחריהם מרגישים מה זה רגועים ! 

נ.ב., תודה באמת ש"התחשבת במצבי" כל התקופה. טוב לדעת שבאסכולה שאתה בא ממנה - משפחה זה "מצב" שיש להתגבר עליו. תודה לי - שהסכמתי לעבוד בשכר סטודנט + קצת ולהביא ידע, ניסיון ומוסר עבודה של שנים. ולא תודה לך, שתמיד נתת הרגשה של בלתי מספיק בקושי..

פחחחח... איזה שיחרור ...   

צליל

שעה לתוך החופש, קפה אחד רק שנינו וצעידה לאוטו בקצב של איך שמתחשק לנו, והראש כבר התחיל להסתחרר מתענוג. אבל זה היה רק המשחק המקדים לשלווה שחיכתה לנו בצליל.

מגיעים לשם על שבילי עפר לא סלולים. שבשבות ביתיות, לוחות סולריים ליצור חשמל ושורות שורות של עצי זית חתיכים קיבלו את פנינו. הוילה בה התארחנו הזכירה בית ערבי ששודרג, בטח אחרי שנגזל באיזה תירוץ ציוני מפלאח דרוזי מכפר סמוך (כמה שרצינו לקחת את הבית איתנו למרכז, הוא לא מומלץ למי שאלרגי לקרדית האבק ששכח את הווינטולין בבית..).

הגשם, הברקים והמארחת שלחשה לעברינו כשהגענו "הבאתם איתכם גשמי ברכה" הרגישו כאילו התפאורה נתפרה למידותינו והבמאי שמח במיוחד על הליהוק שלנו. לרוח שם יש ריח ילדות של גזרי עצים שרופים בקמין ביתי, והיא נושאת עימה רמזי ידיעות לגבי מה אוכל בדיוק עכשיו השכן האורגאני בצלע השניה של ההר לארוחת בוקר. הטבע שם הוא בעל הבית, לא נותן לשום מלון בוטיק להנדס אותו לצרכיו, הוא לא חתוך במזמרה, לא מלוקק ולא מתחנף לבאים. השקט והמרחבים תופסים אותך שם חזק חזק בגרון ומרוב שכבר לא מגיע חמצן למוח אין מאבק כדי שהם ירפו, בשלב מסויים הפסקנו לפטפט, כדי לאגור כוחות, והתרכזנו בלהקשיב. האלונים והחרובים שם נפנפו בעליהם בלילה לכבודינו רישרושי ערש, איך הם לא ראו שזה היה מיותר. גם אם ההר היה שם פתאום מוליד עכבר היינו נרדמים במצבינו בשניות. 

יש משהו מפחיד אחרי שלוש שנים שלא היינו יותר משעתיים ביחד בלי הילדים, לנסוע למקום כזה לשני לילות ולשלושה ימים. אבל למזלינו מצאנו על מה לדבר גם אחרי שמיצינו את הנושא של איזה מלאכת כפיים יש לנו להציע פה לקהילה כשנצטרף אליה.

חזרנו לאט ובהדרגה הביתה. עצרנו בעכו לפיפי, שתינו משהו בארקפה, הדלקנו רדיו על FM88, צפצפנו לאיזה נהג אידיוט, צלצלנו לסבתא להגיד שעוד רבע שעה על השעון אנחנו בבית, נזכרנו כמה כביסה השארנו בבית והתפלאנו איזה רחוק נראה מפה סוף השבוע.   

שאריות של אייטיז

מתישהו בשנות השמונים סיכמנו אני ושתי חברות ילדות שלא קונים יותר מתנות יומהולדת אחת לשניה. אולי כי נמאס מבושם של קבוטין או כי סקטים היה יקר, או כי לא היתה הסכמה על פוסטר של פינק פלויד או דיויד בואי או פרינס. במקום לחיצת יד, התפרענו ברכישת איזה 3 חולצות בטן ונשבענו שנפנק נפנק נפנק אחת את השניה במשך כל השנה. במכסימום ניסחנו ברכה מסולסלת בחרוזים על נייר מכתבים או מפית נדירה מהאוסף.

ואני נשארתי דבוקה לברית גם כשהאחת כמו אחות כבר בקנדה, ואת השניה אני בקושי רואה.

עד היום אני לא מתה על מתנות. הן מביכות, מחייבות, מאולצות (יניב, ממך זה בסדר..!!!). אבל אתמול, כשקיבלתי משהו לתשומת לב מחברה וברכה מחזקת משניה קלטתי ש...אופס, אי אם נוט אין דה אייטיז אני מור.. ומה עשו רע חברותיי היקרות, אלו שלא גדלו על מצע סוציאליסטי של נערות מכפר, שחלקן קצת מקופחות ביומהולדת..