אל רוסטו

האוטו השתעל ונחנק כשהעמסתי את הילדים והתכוונו לצאת מהחניה לכיוון הגן. יום ראשון בבוקר. מה הפלא שלא היה לו כוח לכלום. גם לי לא. ועוד יותר לא היה לי אחרי שנהג המונית קרע אותי במחיר כששניה לא שמתי לב. בחזור כבר לא נתתי לאף אחד לעבוד עלי וחזרתי ברגל. עברתי ברחוב הישן, חנויות בלויות ומזדקנות שרק עשו לי עוד יותר רע: מספרה בת מאתיים. חנות פורצלן עם סחורה מנצנצת מעלה אבק בעלות של שקל. ריח חריף של טיגון פלאפל מאתמול. חלפן כספים. פדיקוריסטית מלאה במייקאפק. צווחות בין שוטר לסוחר וכל השכונה מציצה מעבר לכתף.

כדי להעביר את הזמן דמיינתי שאני צועדת לי בסמטאות אל רוסטו במדריד: מנואלה הפדיקוריסטית מצועצעת ומלאת תשוקה, הפורצלן בחנות המתמחה בעתיקות בשיפולי השוק מושך קליאנטורה מכל ספרד, ריחות הטאפס שכבר מוצגים להגשה מתערבבים בריחות זיעה ים תיכונית אקזוטית, השוטר הופיע כי ריקי חוטף את מרינה וכולא אותה, על מנת לזכות באהבתה, והיא אכן מתאהבת בו, ויקטור הספר הוא בעצם פיפה ששינה מין בהצלחה חלקית לפני שנתיים. 

משאלות

פעם כשהיה נופל לי ריס הייתי מחזיקה אותו כמו אוצר יקר, מנסחת רק בקשה אחת (שלא יהיה מקום לאי הבנות), נושפת נשיפה אחת ומאמינה שדי בזה כדי שהבקשה שלי תשוגר ממולאת במסלול אקספרס מאלוהים ישירות אלי לחדר. הבקשות התמקדו בכך שא. יבקש ממני חברות או שההורים שלי לא ימותו אף פעם. אחר כך זה התחלף לכמיהה לזכות בלוטו או שאף אחד קרוב אלי לא יחלה בסרטן. כשהפכנו לקצת סקפטים, ביקשתי משאלה אחת שתאפשר עוד איזה שמונה משאלות מוגשמות על הדרך.

גם היום אני עדין לא מוותרת מלבקש בקשות מריסים נושרים, מנרות יומהולדת כבים או מכוכבים דועכים. מה שכן, ירדתי מבקשות כלליות מדי של "עושר ואושר". גם  השניים במחיר של אחד פה סיבכו את העניניים. אבל הייתי שמחה להיות קצת יותר אופטימית*. זאת נראית לי תכונה כ"כ אופטימית ! אז כשאני נואשת לגמרי מלחכות אני נועלת נעלי התעמלות, משתדלת להרים את עצמי והולכת לרוץ. אחרי 25 דקות, בחושך, קצת אחרי הסיבוב, היא לרוב מופיעה. לפעמים אני מאוד מתנשפת לקראתה, לפעמים קצת פחות. אבל תמיד אני וגברת חיה שמחות להתראות.  

 http://www.mako.co.il/home-family-relationship/family-michal-dalyot/Article-03dfc4835fe9531018.htm
יש מי שיקרה לזה: חיובית, בטוחה, שלמה, החלטית, חדוות חיים

שלמות בגוונים של אפור

בוויקנד שלנו בת"א ראיתי בעינים שלי איך נראית לה שלמות. מסתבר שהיא יכולה להיות גם די חד גוונית - בגווני אפור–שחור–שמנת, מבצבצת לה מבין הפרטים הקטנים שמריחים מנקי בכל פיצ'פקה שנרכש ממעצב בהזמנה מיוחדת בחדר של המלון מבוטיק. "ככה זה שיש מטרה מוגדרת מראש לנגד העיניים", סיפרנו לעצמנו שנינו בצ'ק אאוט, "התוצאה יוצאת מושלמת". 

אז חזרתי הביתה תבולה באווירה פרפקציוניסטית בריח של יוקרה והתיישבתי על הפרוייקט שעליו אני עכשיו עובדת. מרוב ניסיונות שכל משפט ופסקה יהיו מדוייקים כמו הסופלה מהשוקולד שחיסלנו בלילה הקודם, אני כבר כמה ימים בבלוק כתיבה מזעזע. רק כשהכרתי בכך שהעבודה הזו לא תהיה עם גימורים למשעי כמו בחדר האמבטיה בגודל של בית מרחץ שרק בשבת האחרונה עוד טבלנו בו – הצלחתי לנסח פיסקה ראויה.

באמצע הלילה כשסוף סוף הבנתי מה אני רוצה לכתוב, מה הטיעונים כדי לומר זאת ועל מה אני מתבססת, התפנתי לישון, לא לפני שאמרתי ליניב שבכל זאת הייתי שמחה אם החיים האלו היו מתנהלים קצת לפעמים כמו עץ החלטות בתרשים זרימה. כי ת'כלס מה שלא אכתוב ואיך שלא אנסח את זה, זה משחק ילדים לעומת הניסיונות לפצח את הנוסח הנכון של החיים פה.    

מבוך בלהות

"זהירות מסוכן" או "הורס את הבריאות". לא איכפת לי איזו אזהרה ישימו הסינים על הצעצועים שלהם שהם שולחים לנו לארץ. אולי האמהות שם שגדלו על מאו טסה טונג עמידות יותר ממני.  אני סיימתי את אחר הצהרים ההוא ככה קרובה לעשות לעצמי חרקירי.

איזה בוקר בדקתי באינטרנט איזה צעצוע לקנות כדי להמנע מעוד כמה שירקבו להם בארון. הגעתי לחנות, קניתי והבאתי הביתה - סט מבוכים שבתוכם צריך להוליך כדור בעזרת איזה ג'ויסטיק ש"מפתח אצל הילד את התיאום בין עין ליד" תוך עבודה על "מיומנות של סבלנות וריכוז". איך שפתחנו את האריזה התחלנו את המשחק בלחפש את הכדור אולי רבע שעה. אני קיללתי את הסינים על הסגידה שלהם לכל מה שבא בבודדים. במקום לשמוח על צעצוע חדש כרמי התפתל בבכי ותסכול כשהלחי שלו דבוקה לשטיח בגלל הכדור האבוד כשפתאום איכשהו מצא אותו כשכמעט בלע אותו. המשחק התגלה כהצלחה מפוקפקת שהעביר לנו אחר צהריים שלם... בלאבד ולמצוא אולי מאה פעם את המניאק הקטנטן ! גם כן דרך ביזארית לפתח סבלנות. יותר נכון דרך לפתח את העצבים של כולנו !  

מעיל אופנוענים

כששאלתי אותו בזארה מה הוא בוחר, הוא הלך על השחור, "כמו של אבא".

שמחתי שבזמן ההתארגנויות לגן בבוקר, בחרתי להם את ערוץ 1. גם כי הפלגמטיות המתוקה של הערוץ הזה פחות מרצדת בשבע בבוקר בעיניים. ומשהו ברצינות התהומית שלו תמיד מושך אותי. אבל פתאום הם העלו שם ברוממה מין האוב קליפים בלופ מהסרט "גריז". כרמי ואיבי ישבו מהופנטים מאוליביה מקפצת בבגדי עור בוהקים כשאני בחדר השני מתלבשת בשאריות סמרטוטים. פתאום כרמי קורא "אמא, את חייבת לבוא לראות משהו!". אני באה. "תראי, יש לו מעיל כמו שלי ושל אבא, והאוטו שלו זה ספידי מקווין!!!!". "נכון, בדיוק כמו שלכם !!!!" צעקתי בהתפעלות אמיתית, בלי לקלקל לילד. אז מה אם בשנות השבעים המעיל באמת היה עשוי מאפידרמיס של ממותה, ספידי מקווין שלו לא ידע לדבר, ולג'ון טרבולטה עוד היה שיער אמיתי כמו של אבא. 

מכתבים לכרמי

זה אולי טרחני ומייגע אבל זה מתיישב עלי ועל האופי הארכיבאי שלי בול. זה היומן בגודל תהילים של סבא שלי ממנו ציטטה דודה גליה לפני יומיים באזכרה לסבא אביגדור שהזכיר לי את הרעיון. אז שלחתי מייל לכמה חברים ומשפחה שאולי ישלחו לכרמי מכתב מדי פעם, כזה עם בול, רשום בכתב יד מסולסל והוא מבטיח גם לענות. הזכרתי את הכתובת שלנו וחתמתי "כרמי טישלר ארגמני". אז מילים כמו "סרפן" ו"בטלה בגלל גשם" לא יצוטטו ע"י נכדיו של כרמי כשיקראו את המכתבים האלו עוד הרבה שנים אבל מילים שכוחות משנות ה- 2000 ומשהו אולי כן.

המכתב הראשון בטח יגיע מסבתא רונה. על המעטפה יהיה רשום בהתרסה מחנכת: "לכבוד: כרמי טישלר ארגמני".

סבתא רונה, אני מצטערת שאני לא יכולה לזנוח כמו אישה טובה את שם המשפחה שלי. גם ככה סבא אביגדור חוזר אלי מדי פעם בחלומות ושואל מה ארע שעזבתי את "הכללית" של מעמד הפועלים לטובת "מכבי" של העירוניים. המזל שזו לא סבתא רבקה שיש לה השגות ככה פתאום באמצע החלומות. תאמיני לי, שמהעוצמות של הטיטאנית הזו, יש מצב שאפילו ענקית כמוך הייתה דוממת..