קיצור העונש על התנהגות טובה

וזמן קצר אחרי שנכתב הפוסט למטה, נפרדתי מהמשרד לתמיד. 

כל התאורים של איך זה מרגיש -

המוח שלי יצא מחושך לאור, מת כבר לשינוי שחייב להגיע; סלע של טונה ירד לי מהגב (אולי כבר לא אצטרך את האוסטיופאט); והריאות שלי, כאילו מישהו קם לי מבית החזה, הצליחו סוף סוף לנשום אוויר בלי וינטולין (מהידיעה שלא אחזור לחדר הקלסטרופובי, המוזנח, חסר חלון עם אופק, בסמוך לזה של סוהר קר, קטנוני ומתוחכם),    

- הם בלשון המעטה. 

ליתר בטחון כדאי שאקעקע את התחושות האלו חזק חזק על היד כי ממרחק של זמן עם הקשיים של הבחוץ בטוח עוד אתגעגע בטעות לקלבוש...

הצתה מאוחרת

החשד התעורר כשלימדתי אותו כמו בן שלוש להגיד "בוקר טוב" לפני שהוא מתחיל בהנחתת הוראות עבודה בשבע אפס אפס בבוקר בטלפון. זה התחזק כששמע אותי חצי מעולפת ממחלה ופסח על האיך את מרגישה. כשהבנתי יום אחד שהוא שכח שיש לי ילדים, שאני גרה בעיר לידו, ושגם אני נשואה, פתאום יצא לי "ראאאאבקקק, הוא פשוט איש לא נחמד !!!" 

איפה היית עד עכשיו. מה, לא קלטת ?? שאלתי.

לא, עניתי. אני עייפה בגלל הילדים, היכולות הגוקניטיביות שלי לא משהו...

ואז החלטתי להפסיק להתאמץ להיות נחמדה גם. התחלתי בלקלל את הבת שלו בברכת מי יתן שתזכה לבוס כמו אביה שכשיראיין אותה יגיד לה שחושש להעסיק אותה כי היא אמא.

פילאטיס בכאילו

איזה כיף ביומוהלדת להגיע לחנויות שלא הייתי מעזה להכנס אליהן כדי להחליף מידת בגדים שקיבלתי במתנה. איך שאני יוצאת מהחנות אני מרגישה בלי להתאמץ  10 קילו פחות, רעננה כמו אחרי רביצה של חודש בתאילנד על החוף, צעירה כמו ג'סטין ביבר במסיבה על יאכטה..

אבל אז אני מגיעה הביתה ...מקפלת אחר כבוד את הרכישות המריחות מקונפקציה שנבלעות לתוך הארון שמכיל בגדים לא ראויים, מוכתמים, פגי תוקף.. החדשים נראים כמו סינדרלה בין אחיות כעורות, כמו ברבור בין ברווזונים אפורים, כמו הילדה הכי יפה בגן ביום הראשון לכתה א'...

אז איך בדיוק משדרגים מלתחה כשמכנסיים ראויים לאמא אחרי לידות עולים כמו תקציב חיתולים חודשי ? ומתי מוצאים את הזמן והאנרגיות למדוד ? ומה אומרים לסבתא שתעשה בייביסיטר בזמן הזה בלי שארגיש כמו ג'וליה רוברטס מתפנקת באספרי ברודיאו דרייב ? 
יניב אמר לי – תעשי את זה בהדרגה, עד שיהיה תקציב לרכישה הבאה.... ואללה, הגיוני !!! ומה עושים בבינתיים ? הולכים לעבודה עם מכנסי מעצבים וחולצת לכלוכית ? כמה משתדל ונואש זה נראה...או שהולכים על שיטת ה"זבנג וגמרנו", זורקים את כל הארון הישן לפח, מגיעים למשרד כל יום עם אותו מכנס רק מחליפים בשביל הגיוון גרביים ? הרי אחרי חודש המכנסיים יתחננו לאיזה "אפטר" במכונת הכביסה ויברחו שניה לפני הסחיטה לסיבוב קניות בעצמן כדי להרגיש קצת פחות שחוקות..

בקיצור, אם תשמעו על איזו מרי פופינס של בגדים ספרו לי, כזו שתגיד לי עוד לפני שארצה, מה אני צריכה, וגם תקנה את זה במקומי....מצידי שתתפור את זה הוט קוטור מוילונות.. 

שיחות של יום חולין

אתמול היינו בארוע הזכרון השנתי לאוהד.

אחותו, כמו להקת חימום שאורה לעולם יחוויר לעומת הכוכב שבשבילו שילמו על הכרטיס, היתה מרגשת רק שלא בטוח ששמו אליה מספיק לב.

יניב כתב אנקדוטות ששמורות לחבר נפש שנהרג על מין אינטימיות ברומו של עולם של גברים.

ואיזה אלוף במיל בצה"ל לעס בקצב מסחרר בשר משובח בעודו משוחח עם האבא השכול אל מול פניו המחייכות בעצב ובנימוס.

של נעליך מעל מדיך, ולעס בפה סגור.

מעניין אם היית נוהג כך גם בשנת האבל הראשונה.

אני עדין אוכלת בארוע הזה כל שנה בהחבא...

לא יודעת, אולי ההתיישנות על המתים איטית יותר באזרחות.

  http://www.youtube.com/watch?v=mVxzBR8m4eE

עונת האלרגיות

כותרות שעושות לי גירודים: 

"תשובה מינה את בתו לדירקטורית בדלק ישראל..ללא השכלה כלכלית או חשבונאית...מחזיקה בתואר ראשון בחינוך מיוחד ומדעי הרוח ועוסקת ברפואה סינית".

פשששש....אם סטנלי פישר היה הבן שלו בטח היה ממנה אותו לאחראי על צי הרכב. 

"טורקיה סייעה לנו בשריפה בכרמל אז מגיע לה שנעזור לה ברעידת האדמה, במיוחד עכשיו אחרי יום כיפור. ."

באה בזמן טוב הרעידה הזאת. נניח אם זה היה קורה בפסח הינו עושים להם כזה "שן תחת שן" לטורקים בגלל סיפור פרעה שלנו שהיו מקבלים מאיתנו מכסימום צפרדעים בצנצנת במקום מבנים יבילים.  

מחלק העיתונים של "ישראל היום" בצומת לפני שבועיים: "רק היום, רק היום, גלעד שליט חוזר".

או במילים אחרות: "אדם חכם יוצר יותר הזדמנויות מאלו שהוא מוצא".

דברים שגורמים לי לדמוע:

לאילנ'ס מתחת למשרד נכנסת כל בוקר הזקנה הכפופה מקבצת הנדבות עם כוס מלאה במטבעות (נראית כמו הקשיש עם הפחמים על הגב מ"חנה'לה ושמלת השבת" רק עם מטפחת על הראש).

תגידי, אני שואלת את המוכרת, אתם פורטים אצלה כסף או שנדמה לי ???

ברור, היא עונה ונדלקות לה העיניים, הלוואי עלי הכסף שהסבתא'לה עושה ביום....

כמה כבר היא עושה, אני שואלת.

לפחות 400 ₪ ביום היא מעבירה אצלינו, עונה המוכרת.
ורוצים לקחת עוד מס מהטייקונים, אני ממלמלת ויוצאת... 

נמוך

איפה אבא נותן פייט על הפרטיות שלו הכי טוב ?

בשרותים הקטנים, בשישי בצהרים, על מוסף לשבת, לא משנה מי צורח ולמה.

ואמא ?

במגרש החניה ליד העבודה, בדרך הביתה, בין שתי דלתות האוטו פתוחות לרווחה, בכריעה, האילון דוהר מאחור, האנשים בדרך לרכבת מלמעלה.

מתי הכי מומלץ להודיע "יש לי קקי" ?

בפלאפל באמצע הרחוב, מטר מהכביש הסואן, שניה לפני הביס הראשון של אמא, קילומטר מכל אסלה או עץ.  

ונניח שיש שם שירותים, איך בדיוק דוחסים אמא, תינוקת, עגלה וילד לתא המטונף בלי להתחכך באסלה, בלי ש"יברח במכנסיים" בזמן שבוררת את הדברים החשובים מהתיק שנשאר בחוץ כדי לסמן למלצר לא לפנות מהשולחן כי אנחנו באמצע, תוך שמחזיקה את הקטנה שלא תעשה ספונז'ה עם הלשון לרצפה ומסבירה בקור רוח למה אולי רצוי שהבולבולון הפעם לא יגע באסלה ???

סוגיה .....

אמנציפציה לאמא

בטח שאני יודעת שהכל עניין של תיזמון בחיים.

ברור שאני יודעת שרימונים ופטריות, שמן זית ואגוזי מלך יפים לבריאות, אבל כשכבר אני מגיעה לאכול בלי ילד שעוזר לי ללעוס אז אני לא בדיוק משחקת אותה מרתה סטיוארט של אבות המזון.

בטוח שצחוק עושה טוב לפנים אבל באמת שלא בא לי לצחוק עכשיו בעוד שנמרחת לה על המכנסים החדשים שלי יד של תינוק עם שוקולד, תמרים ודובונים.

כנראה שהלכתי רחוק מדי עם הבלוזיות של הימים האחרונים. אז פתאום מישהי שמבינה הגיעה ואמרה לי משפט שבזמן אחר היה נכתש בברוטליות ונזרק לפח של הקלישאות. זה היה משהו בסגנון של: 

"תזהרי לך שמרוב זה שאין לכם חיים בסוף הילדים יחשבו בטעות שאתם האופר"..

אז מרוב התרגשות ביקשתי יפה וקיבלנו מסבתא לילה בחוץ (ליומהולדת.. ליומהודלת.. לא בלי סיבה..).

שיזכרו פה בבית מי המלך ומי המלכה ! 

להשבע באסלה

מצטערת אבל הסימליות שבמילואים ליד רפיח, רגע אחרי שהשתחררו להם אלף צדיקים מבתי הכלא פה עבור חייל שנשבה בדיוק שם, שניה אחרי יום הזכרון השנתי לאוהד שנהרג בסביבה, כמה חודשים לפני שיניב פורמאלית משתחרר ממילואים – לא עושים לי טוב.

כשהייתי בגן ורציתי משהו מאוד הייתי כותבת פתק קטן מלא בקשות, נדרים והסברים מתוך ציפיה שכמו בכותל, כשאוריד אותו בניאגרה זה כבר יגיע לאחראי (כאילו שאין לו לאדון עולם מספיק חרא להגשים..). כשהתבגרתי הבנתי שהאסלה זה שטות והתחלתי לחרוט את הבקשה אלף פעם בעפרון על נייר בכתב הכי יפה שהצלחתי להפיק - המסלול הירוק להגשמת חלומות.

מודה שכיליתי את שרידי הקוליות שבי כשכרמי היה בן חצי שנה ואבא היה ב"עופרת יצוקה". האסלה נסתמה מרוב פתקים, הפסקתי לדרוך על הקוים במרצפות בבית, דיברתי בלחש (גם כי לא היה לי אוויר) ונשבעתי שכשהוא יחזור בריא ושלם אתחיל להתנדב.

אז עבר זמן, בואו נקווה שזה יעבוד - 

לא אנג'ס לו על כלום העיקר שלא ילך למילואים..

לא אנג'ס לו על כלום העיקר שלא ילך למילואים..
לא אנג'ס לו על כלום העיקר שלא ילך למילואים..

לא אנג'ס לו על כלום העיקר שלא ילך למילואים.. .....

דברים שסיפרו לי מאמריקה

הם גרים שם ברחוב דוכיפת, בשכונת אילן רמון;
כשהם מגיעים לביקור הם מביאים עדין קיט קט ואדידס; 

ומקטרים על הישראלים כאילו שהתחנכנו כולנו ביסודי בשוויץ;

באמריקה יש לכולם אגם מתחת לבית;
ושם מומלץ להניק עד גיל 6;

יש 20 ילדים בכיתה, בכל כיתה יש 10 דוברי עברית, לפחות;

לעשן באמריקה זה הכי אאוט, גם הסיגריות שם בחצי מחיר;
הם תומכים מרחוק במחאה, אבל שואלים איך מסתדרים בלי אייפון;

הם מתעוררים לפנות בוקר לראות בערוץ הישראלי את גלעד חוזר;

הם מיסיונרים של אמריקה כמו גבר נשוי שמנדנד לחבר רווק;

או כמונו, שהידים של ארץ הקודש, כאילו הרצל בכבודו ובעצמו משלם לנו משכורת;

העיקר לא להיות לבד.
באמריקה.
בישראל. 

מוקדש ל-ר בגעגוע. 
ל- א+ק.  
ובעיקר ל-א. שחסרה לי פה כל הזמן ובמיוחד באירועים מיוחדים
ולכל אלו שבדרך לשם..

פצצה מתקתקת

תיק תק תיק תק...שבוע לפני – השמים נראים קצת אפורים. וזה לא בגלל הסתו.

תיק תק תיק תק...שלושה ימים לפני - הולכים לישון מוקדם, ולא בגלל שיותר עייפים מתמיד.

תיק תק תיק תק...יום לפני – פתאום שמים לב לכל הקמטים שנחרשו להם בזוית העין והפה בשנה האחרונה, לא, אלו לא רק קמטי צחוק.

תיק תק תיק תק...חצות – אס אמ אס ראשון.

תיק תק תיק תק...יום ההולדת שמח ?? יותר בכיוון של מזל טוב.

על זה שביום הזה, שבו את יורה בלי חשבון פתאום החוצה בחמת זעם את כל התסכולים, החלומות והרצונות שהשנה לא מימשת, בפני הקרובים אליך ביותר בציפיה שיגשימו ביום אחד מה שבשנה שלמה את לא הצלחת, הם עדין יאהבו אותך למחרת, אחרי ההפצצה, כאילו כלום אתמול לא קרה.

תיק תק תיק תק – עד השנה הבאה....

נשים קולניות מדי

כבר שבוע שאיבי מסתובבת עם תיק קלאצ' קטנטן על הזרוע מהדסת איתו כאילו היא בעיצומו של שופינג בשאנזליזה. כאות לפלורליזם אצלנו בבית, קנינו לה היום תיק בוורד צווחני כמו שהיא אוהבת ואני מתעבת. מי שמעז לעצבן אותה בימים מתוחים אלו (בגלל הפטריה הכואבת בפה), חוטף בומבה או שהיא פשוט מצמיתה אותו בבכי קטלני. היום הבנים זיהו את שאגותיה הבוקעות משלוש חנויות ליד, ובאו להציל את אמא. שומר נפשו ירחק.

מהחוויה נולדו הרהורי כפירה בכל מה שקשור למנהיגות נשית. נניח אם איבי היתה אחראית על המו"מ לשחרור שליט - מה, כל פעם שהמו"מ היה מתפוצץ היתה מפליקה לאחמד ג'עברי ? פורצת בבכי ? מרססת אותו בשאנל 5 שלה ? לא נעים...

שיא השיאים היה הדבר הבא שנראה שנכתב בעיצומם של אותם "ימים נוראים"  האלה בחודש של ליאת רון...

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?fbdid=1000690547

מה אומר ומה אגיד - באמת שהשבי חירפן אותה..

   

המציאות על קרם לחות

מסתכלת על תמונות מלפני שנתיים ורואה איך השנים קפצו עלי כאילו הייתי טרמפולינה כייפית במיוחד.  

ממהרת לביקור אצל הקוסמטיקאית, אפופת תקווה כאילו היא ד"ר ניפ- טק בכבודו ובעצמו. 

הבטתי בפניה הקמוטות, המדושנות במיטב התכשירים, שהיו עד לפני שנתיים גמישות ורעננות במיוחד, אני מחפשת תשובה תוך שממלמלת בלב - אם בפניה של שרה נפלה שלהבת, מה לי להלין על אזוב הדרמיס שלי ?

אז קניתי קרם עשיר ברטין A וסורום, מדמיינת שקונה מאגר שעות שינה, שלווה פסטוראלית, וזמן בלתי מוגבל בשפורפרת. 

ניו זילנד זה כאן

נסענו לטייל. קוויקי ספונטני לכרמל.

תכננו בצ'יק צ'ק, ארזנו חצי בית, השתמשנו בשמינית מהדברים.

הילדים התחילו על מנשא, עברו ל"ברגל" וסיימו נוחרים באוטו.

בדרך הביתה שנינו משחזרים את ההצלחה המפתיעה: הם התלהבו מחצב פורח כאילו זה "פרח לב הזהב", הובילו את אמא ואבא במעלה ההר כאילו זה טרק בנפאל, צפו באבא מתרגש מלראות אותם מטפסים במרץ כאילו זה ניווט בצנחנים, התפעלו מלראות את הים מגבוה כאילו זה הנוף מהמרפסת בבית שלהם, ישבו על גזע כרות והשליכו אבנים כאילו הם באולימפידה, טרפו מצלחות חד פעמיות על מחצלת כאילו לא אכלו 40 שנה.

"בשבילם, ניו זילנד זה כאן " הוא מתפייט לי

"אבל גן עדן בשבילי זה שם", אני מצננת.

עזבו

אני אומרת לכם.

גם אני מקווה שעידו יסלח ליונית על "מעשה הודיני" שהולכת לסדר לו בירח הדבש שלהם עבור גבר שמעולם לא פגשה, ומשוכנעת שלנתניהו פשוט נמאס מדפני או מהרופאים או מכולם ביחד ולכן התגמש, מתה לדעת מי יזכה לראיון הראשון עם גלעד, כמה יקבל על האוטוביוגרפיה שלו, אם לפחות למד שם ערבית, ואם מקיא מריח של מקלובה.

אבל בתכלס, בימים האחרונים מתייבשות לי כל טיפות הסרקזם מעצם המחשבה על אביבה כשתראה את הצללית של גלעד בשלישי מרחוק, כשתחזיק אותו פתאום בין הידיים, כשתריח את הריח שכבר בטח נשכח והשתנה, כשבלילות תהיה שם לצידו, תנסה לקלוט פסיק ממה שעובר עליו, ובימים תכין לו את האוכל שאוהב, תהדוף תומכים, תנסה לשקם למשפחה את החיים. 

ובגלל שממילא הפקה גרנדיוזית עם כזה רייטינג לא תשוחזר פה בשנים הקרובות, אז עזבו, היצמדו לכסא, לעסו את הפופקורן בשקט, התמסרו לדרמה ואל תתביישו לבכות.

צערון

דה מרקר מהיום:

"סיפרתי לטרכטנברג שמשלמים 1,200 שקל בחודש על צהרון שנמשך שעתיים - הוא היה המום"

אחרי שטרכטנברג יצא מההלם:

פתח את המחברת מימי האולפן ותיקן בעפרון:"צהרון". ה' במקום ע'.

התקשר לבת שלו ואמר לה שבמחירים כאלו הגיע הזמן לילד שלישי.

צלצל לביבי שהסכים להשוות את תנאי שכרו לאלו של הגננות (+10% לשכר ברוטו).
הבנקאי שלו אישר שאכן רואה בחשבון תוספת של 7,700 ש"ח.

זמן לעצמי

באיזה אחה"צ של בלגן עם הילדים, נכנסתי למעלית בבניין לכיוון הביתה.

לפעמים המעלית הקטנה בוחרת נוסע ומסיעה אותו למעלה למטה למעלה למטה בלי לעצור ובלי לפתוח דלת.

אי אפשר לדעת מתי בדיוק הנסיעה תיגמר.

מרגע שהבנתי שנתקענו ביחד, הזמן עמד מלכת..

אז הסתובבתי למראה, שלפתי ממחטה, לבשתי את המבט הזה כשמסתכלים במראה והתחלתי..... להוציא שחורים!

כל כך עמד מלכת שהמשכתי והמשכתי תוך שאני ממלמלת שלא מגיע לי כל הטוב הזה, גם אחרי שהדלת כבר נפתחה..

יחס חם, מין הסתם

נכנסת למשרד, ראשון על הבוקר, מתעטשת מהאבק שהצטבר לו שם בכיפור. כמה דקות אחרי מגיע הבוס, מביט בתוצאות – משיכות וקינוחי אף. הוא קורא לי אליו במבט קודר: "אני מודאג מההצטננות שלך" ,ומוסיף "כי מחר אני נוסע לחו"ל לחופש ואני בהיסטריה".

בימי חול כשאני מכחככת בגרון או מגרדת באף, הוא פותח חלון כאילו זה מלריה, לפני חופשה שלו – הוא פותח חלון ודלת כאילו זה מינימום חיידק טורף.

בדרך לחלון אני זורקת (או ששוב דימינתי):
"אל תדאג, סרטן זה לא מדבק".

אז הוא מתיישב בכסא בנחת. נראה שרווח לו. 

יופי, נראה שהצלחתי להרגיע אותו. 
וניגשת לסגור את החלון שהוא לא יתקרר לפני הנסיעה.

ושתהיה חופשה נעימה! 

הלאה יום כיפור

לזהות את העווית הזניחה בפה של המלצרית כשמסבירה לה איך רוצה את הקפה,

להסיט את הראש ממראה השומר החרדי בבוטקה בחניון ש"סביבת העבודה" שלו - חלון עם נוף בריח של שתן, ביוב ועזובה,

לקחת ללב את מותו של ג'ובס, הקופרניקוס של המדיה הדיגיטלית, כאילו היה מינימום אח שלי, 

להעלב בשביל חתן פרס נובל בכימיה כי מורו ורבו אמר עליו בעיתון ש"כשהיה תלמיד, היה טוב, לא מצטיין"  
להחזיק את הראש על החיים המוטרפים בארץ הזאת כשרואה בסרט על נחשון וקסמן את אביו מספר איך "כמעט השתגע",

התחושה החמקמקה שההוא קצת מתעלם, שההיא "מבלפת", שההם ממש לא צודקים,

אז מחפשת איזה שיריון קשקשים, אפשרי גם משומש, אחרי החגים מבטיחה להחזיר מכובס.

כצנלסון באופיס דיפו

נכנסתי לקנות כמה דברים שם ואז ראיתי אותו. 

לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים.

תקועה במקום כאילו ראיתי את אובמה קונה בסופר.

אמרתי לו שהוא מזכיר לי מישהו... 













והאם אפשר תמונה. 
הוא הזדקף, סידר את התלתלים, סירק את השפם, הוריד את הריבנד ועשה "צ'יז".

ואז אמר שקוראים לו בילי ושגם באיטליה הוא מפורסם.

חשבתי - איך זה שאפילו מנהיג הפועלים ירד מהארץ.

פתאום בילי נראה לי יותר דומה למוסוליני מלכצנלסון. 

ליידי גאגאננת

היא מגיעה באיחור של שעה וחצי לגן, כל הילדים יושבים ומחכים לה,

כשהיא פותחת את הדלת בדרמטיות ומכריזה "הגעתי!!", הם מתנפלים עליה בנשיקות,

היא עוברת במטבח, מביאה ערבוב לסירים, טועמת, מאשרת וחותמת את שמה על קציצה,

ב"מפגש" נותנת את הקטע שלה, הילדים מחזיקים את הבטן מתגלגלים על הרצפה,

היא עוזבת לפני ההשכבות, לא עונה לטלפונים של ההורים ולא מחליפה חיתולים !  

שרוני, תשאררררררי !!!!

* מבוסס על פרי דימיון וקריצה + משוגעים על הגאגאננת שלנו ! 

רמת גן

אם פיספסת פניה ברוקח, בשוק הפשפשים אולי תצליח לעשות פרסה.

אם טעית בגינות סחרוב - תחטוף אבנים ברמאללה או במאה שערים.

בלוד - טעות קטנה זה כמו לעבור את רחוב 110 במנהטן.

אבל חיפוש כתובת ברמת גן זה כמו לונפארק מהגיהנום באמצע הלילה, כמו במבוך מראות, לאן שלא תסע, לעולם לא תגיע, תסתובב במעגלי בלרינה סביב עצמך ואין סיכוי שתדע מזה, החלון תקוע והרדיו צורח מוזיקת מעליות - הכפתור להנמיך הוא בעצם אולוגרמה, הליצן היפה והמותש לא יצליח להסביר לך איך להגיע, רחובות המאבק והפורצים שתעבור בהם יראו כמו בדיחה שלא הצליחה, אם תצליח להגיע לדרך השלום, תקבל תפוח מסוכר על מקל שיחזיר לך דופק.

 

הכי כיף

הכי כיף לזהות מרחוק מכר ותיק שלא ראיתי מזמן, 

לראות אותו מתקרב בצעדים גדולים,

מרעיף חיבוק נדיב ונשיקה

ואז לחייך לעברו חיוך מלא ברזלים וקונסטרוקציות 

לראות אותו בולע רוק..

מת לשאול "עכשיו נזכרים ליישר ????"

ובמקום זה מגמגם "אז פה את עובדת ?"