כשהייתי קטנה רציתי סוס. כמו לחברה בשכונה שהיתה לה משפחה עובדת אדמה במושב רחוק ומריח מאורנים. אז סיפרתי לכל החברות בכיתה על "ברק" ו"סער" ו"חץ" ו"נץ" ו"גץ" שההורים שלי קנו לי ושמטופלים בחווה אצל דודים שלי בדרום, ואני ילדה בקושי בת 7 שמעולם לא רכבה, גם לא על חמור.. כשהתחלתי להתבלבל בשמות וצבעים של הסוסים הבנתי שלא קל לתחזק שקרים ו"הרגתי" את הסוסים עוד באותו יום.
אבל אי אפשר לברוח מגורל.. .אמנם ויתרתי על הפנטזיה של ניקיטה בשרות המוסד כשנולדו הילדים, אבל כנראה שניקיטה לא ויתרה עלי. אחרת איך אפשר להסביר את "סיפור הכיסוי" שהבוס מצא לי לאיזו עבודה שאנחנו עושים על בתי אבות אחרי שאני התעקשתי שאני יותר טובה בלעשות ספורט מאשר בלשקר. ניסיתי אפילו לשדך לו את א., החבר שלנו מכפר בצפון, בתירוץ שהוא תפור לתפקיד (שעד היום אני לא בטוחה אם באמת חמותו של א. חזרה מסעודיה אחרי עיד אלעצ'חא והביאה לו את "צופן דה וינצ'י" באנגלית או שהוא בעצם ניסה לומר לי בזה משהו אחר..). אבל זה לא עבד.
אז שלום. אני בדרכי ל"בית גיל פז" לחפש מסגרת דיור ל"חמותו של הבוס שלי", ש"התנדבתי קצת לעזור להם מטוב לב".
אם תקראו מחר בעיתון על זקנה ייקית בריאה שמתה
פתאום מ"עין הרע", תשמרו על עמימות ותדעו שזה היה למטרה נעלה...
1 תגובות to גולד-דיגר:
מגניב. גם אני כתבתי משהו (ולא פירסמתי) ובו הזכרתי את התפקיד החדש שלך...
(ינעל) אחותך.
הוסף רשומת תגובה