אני מושכת את ההשכמה ונשארת עם עיניים עצומות כשאיבי מצטרפת אלינו למיטה. נדמה שהיא עושה את זה מהתחשבות. אבל אני מתרגשת: היא נשכבת בהימרחות ממכרת עלי, דוממת, משפרת עמדות מדי פעם אבל שותקת. מתאפקת איזה עשר דקות כדי שאוכל למצות לי את עלות השחר. בסוף היא מכריזה "אמא, קקי". ואני כמו חייל בטירונות מתייצבת על שתיים ומובילה אותה לישבנון. אז היא נותנת את החיוך של "עבדתי עליך". אבל בוקר טוב כבר כאן. התעוררנו.
כרמי סיפר שסבתא לימדה אותו לצעוד ב"שמאל ימין שמאל". אני בספק. כי זו אותה סבתא פציפיסטית שהשביעה את בנה הצנחן אחרי ש- א. נהרג, כשידו מובלת על הצוואה שלה, שלא יתנדב לשירות מילואים. אז נשבע... כששמעתי את אבא איזה ערב מנסה להרגיע את בכיו של כרמי באמתלה ש"תדע לך שחיילים לא בוכים בצבא", הבנתי שבזה ניתן האות לפרוץ המערכה ביני לבין יניב. כשכרמי סיפר לי שביקש מהגננת להיות חייל עם סכין ולא רק עם רובה, הודעתי לו שאני אמא שלו, אני מחליטה ועוד נדבר על עניין הצבא, תוך שאני משננת שעדיף להפסיד בקרב אבל לנצח במלחמה.
0 תגובות to לב של אמא:
הוסף רשומת תגובה