מבצע יקר

במסע קניות סערורי ובלתי מבוקר אישררנו לעצמנו אני וכרטיס האשראי הצייתני שלי את הפסקת האש ברצועה. פיצוי הולם אך לא מספיק על שבוע הזוי ופסיכודאלי לא פחות.

מה שהתחיל בשישי שגרתי עם תוכניות לטיולים, הפך ברגע לבוקר של פרידה וחוסר וודאות תהומיים לזמן בלתי ידוע.

כמו ביצת קינדר שמתגלגלת במורד הר, צצו בכל יום הפתעות חדשות והבית נערך בפה פעור בהתאם: הרדיו שהפך עם האזעקה הראשונה בת"א למואזין של הבית, google maps - מורה נבוכים ומרגיעון בכל צבע אדום באזור לא מוכר, רעדת החלון המשוריין של הממ"ד שהוסט כל ערב בכבדות מבשרת רע ע"י דיירי הבנין עם רדת החשכה, שיחות בלתי נתפסות עם הילדים, הגננת, פיקוד העורף, סבתא, אבא, בוס, והמתנה צייתנית לסוף של הדרמה הזאת.

המוד של האוטומט שעבד לא רע בפעם הקודמת, ומנטרות בודיהסטיות של חומות מגן, כיפות ברזל ומעילי פלדה שאופפים את בעלי שם באמצע שומקום עשו את העבודה. אבל האוטובוס שהעלה עשן אדום במרכז ת"א לקח איתו כל טיפת ריכוז ופוקוס מבצעיים שעוד נותרו בי. ואני עם היפר וונטילציה ועיניים פעורות ידעתי שהשוורים בצמרת המדינית שועטים לכיוון פנימה.

אבל כמו במפץ שבו כל זה התחיל ככה פתאום זה נגמר ויניב חזר הביתה. כמו כוכב תוהה שהוסט מהאורביט הוא קצת אפוף, בוהה ובהלם מהמעבר הקיצוני מהחאקי של הדרום לוורוד של מרכז הארץ.

תודה ל- ר. מהספריה ששלח לי סרטים גרועים ומרגיעים, לגשם ששלח את כולם הביתה להרגע ולחשוב טוב טוב על מה שעשו ולביבי שיש לו על הראש פרימריס מחר.