אין כמו המבט המיוסר של אמא שנכנסת לגן בשבועות, ורואה את כולם לבושים בלבן.
חוץ מהבן שלך.פישלת.
ומבט האכזבה של כרמי שיודע גם הוא כבר, שפישלת.
טסה לאוטו,
נכנסת בדהרה הביתה,
איבי לא מבינה מה עושה שם עכשיו,
אני מתרוצצת כמו נמלה,
מחוץ לשעות המקובלות איתה,
שולפת מלון (כי זה "הפרי שהוא אוהב" – הוראות הגננת)
מקלפת,
דוחפת לקופסאות הקטנות שלנו,
קולפת גזר (כי זה "הירק שהוא אוהב")
וחותכת לחתיכות כדי שלא יראה אלא גן ייטעם,
מחפשת מעדן ("אבל לא שוקולד" – מפי הגננת),
טנא, טנא, איפה אשלוף פה טנא עכשיו,
רצה לכביסה,
חוטפת את סלסלת המקלות,
שגם הם לא מבינים את השעה,
עוטפת בנייר כסף,
מזל שהיתה לקרני יומהולת
ושולפת לו את הזר מהארוע לפני יומיים.
חלפו בערך שתיים וחצי דקות מאז מפח הנפש בגן (שמרגיש כמו יומיים)
שמה טורבו חזרה לגן,
חסרת אויר ונשימה,
מרגישה כמו באוגוסט על חוף הים,
אבל למי אכפת !
מושיטה לבני האהוב,
הגננת בשלווה סטואית אומרת "תודה, טל"
ומוסיקה פסטורלית והציפורים המצייצות (אולי דמיינתי) ממשיכים להתנגן ולהזדמזם כאילו כלום לא קרה..
איזו אמא טובה .. עומדת בכל משימה !
(על חשבון עצמה, במחיר שעות שינה, קמטים על הפנים ושומנים מיותרים..).
בדרכי לכבוש את היעד הבא: לצלוח את האילון, 8:35 בבוקר תוך פחות מחצי שעה, להכנס למשרד פונקט בזמן כמו איזה מרי פופינס, מחויכת, רייחנית וכולי ציפיה ליום חדש שעוד יתרגש עלי,
בלי שאף גבר במשרד ידע שאיחרתי בגלל.... הילדים !!!
0 תגובות to לשכוח את שבועות:
הוסף רשומת תגובה