קיצור העונש על התנהגות טובה

וזמן קצר אחרי שנכתב הפוסט למטה, נפרדתי מהמשרד לתמיד. 

כל התאורים של איך זה מרגיש -

המוח שלי יצא מחושך לאור, מת כבר לשינוי שחייב להגיע; סלע של טונה ירד לי מהגב (אולי כבר לא אצטרך את האוסטיופאט); והריאות שלי, כאילו מישהו קם לי מבית החזה, הצליחו סוף סוף לנשום אוויר בלי וינטולין (מהידיעה שלא אחזור לחדר הקלסטרופובי, המוזנח, חסר חלון עם אופק, בסמוך לזה של סוהר קר, קטנוני ומתוחכם),    

- הם בלשון המעטה. 

ליתר בטחון כדאי שאקעקע את התחושות האלו חזק חזק על היד כי ממרחק של זמן עם הקשיים של הבחוץ בטוח עוד אתגעגע בטעות לקלבוש...