מתישהו בשנות השמונים סיכמנו אני ושתי חברות ילדות שלא קונים יותר מתנות יומהולדת אחת לשניה. אולי כי נמאס מבושם של קבוטין או כי סקטים היה יקר, או כי לא היתה הסכמה על פוסטר של פינק פלויד או דיויד בואי או פרינס. במקום לחיצת יד, התפרענו ברכישת איזה 3 חולצות בטן ונשבענו שנפנק נפנק נפנק אחת את השניה במשך כל השנה. במכסימום ניסחנו ברכה מסולסלת בחרוזים על נייר מכתבים או מפית נדירה מהאוסף.
ואני נשארתי דבוקה לברית גם כשהאחת כמו אחות כבר בקנדה, ואת השניה אני בקושי רואה.
עד היום אני לא מתה על מתנות. הן מביכות, מחייבות, מאולצות (יניב, ממך זה בסדר..!!!). אבל אתמול, כשקיבלתי משהו לתשומת לב מחברה וברכה מחזקת משניה קלטתי ש...אופס, אי אם נוט אין דה אייטיז אני מור.. ומה עשו רע חברותיי היקרות, אלו שלא גדלו על מצע סוציאליסטי של נערות מכפר, שחלקן קצת מקופחות ביומהולדת..
0 תגובות to שאריות של אייטיז:
הוסף רשומת תגובה