פירורים

השבוע האחרון בעבודה - כמו הנפילה של אליסה לבור כשרדפה אחרי הארנב – לא נגמר! אז הראש שלי, שצבט לו כנראה בלב לראות אותי מתמודדת עם פירורי משימות עבורי בעבודה, נקט יוזמה (כמו שעושה תמיד כשאני לא יודעת לעצור). המגרנה הפילה אותי סופית לשטיח לפנות ערב, כשהילדים עגבו כמו בעבודת קודש על פירורי עוגה בתבנית על השולחן. כרמי תפס פיקוד, גרף את התבנית עם כפית במומחיות של גנן, ואיבי המתינה לתוצאות עם פה פעור. מראה הסטטוס קוו לסעודה שנקבע ביניהם בלי מילים, בכמה רגעים, הכל למען כמה פירורי העוגה, תוך שהם ממתיקים ביניהם בלחישות תכנונים, גם מבין ערפל הכאב, היה מכמיר לב.
המוח שלי שהיה לגמרי בניוטרל איפשר לפירורי העוגה לנדוד בלי היגיון לפירורים אחרים, זה של רהיטים, מאותו בוקר. בדירה המי-יודע-כמה שראיתי בבתי הדיור המוגן, כבר הובאו פנימה רהיטי הדייר הבא. אבל איך אפשר לבחור מבין רהיטי חיים שלמים, את הבודדים שיעבור הלאה לבית האחרון.