המציאות בדלת

ביום שבת יפה במיוחד עם שמש מפרגנת, כשילד אחד מתאמן בלנסוע על אופניים, ושני הורים ותנוקת מעודדים מאחור, לקח לו הזמן לכמה רגעים גם חופש מהמירוץ קדימה של היומיום והשתזף לו בלי להסתכל בשעון בכיף בשמש. בלי לחשוב על מה שנשאר מאחור וללא הטרדות של מה שעוד יהיה. פשוט נהננו ממה שיש. טוב מה החוכמה. אני עדין בדייטים הראשונים והמרגשים האלה עם הזמן הפנוי שנחת עלי משום מקום כמו באיזה בלינד דייט שהצליח. הרי ללעוס את האוכל לפני שאני בולעת, לדבר בטלפון בלי מקהלה יוונית של ילדים מאחור, להזיז את התחת שהתנוון לו במשרד אפל והעלה עובש, לתפוס תנומה בצהרים בלי נקיפות מצפון, מסעירים אותי כאילו אני יוצאת במינימום עם דוגמן הלבשה תחתונה של קלווין קליין. אבל היום בלשכת התעסוקה הקודרת, הענן האפרפר והמדכדך החל להתעבות לו באיטיות על הלב שלי. אותו הלב שעד לאותו רגע פעם לו באופטימיות כי התאחד אחרי חודשים עם מד הדופק והשתולל לו משמחה מצעדת בוקר עם מוזיקה מדליקה. אז חילחלה לה כבר ההכרה שמאחורי הקוביות של דוגמן הצמרת שלי בבטן, מסתתרת עבודה סיזיפית, משעממת וקשה..