הרפיה

כבר המליצה לי על זה חברת הילדות שלי המיומנת, אמא עם קילומטראז' ארוך לארבעה. אבל הילדים הם אלו שמחדירים לי את זה הכי לאט ובטוח לוריד, גם אם לפעמים בא לי לתלוש את העירוי, לקום ולברוח. כי תכלס כמה שלא אתאמץ, הם, השטויות והיציאות הכי לא צפויות שלהם, לעולם יגנבו את הפאנצ' מכל בילוי אחר צהרים הכי מגניב שאצליח להנדס:

פלוץ גנוב של איבי כשאני מניפה אותה באויר והיא שקולטת שאני נקרעת מצחוק - יוזמת עוד אחד, מתאמצת לעוד אחד ולעוד אחד..

סרט ראשון באורך מלא עם כרמי בקולנוע כולל פופקורן שסרב לחלוק איתי וכרסם באיטיות מגרה לאורך שעה וחצי,

להתעורר באמצע הלילה מצחוק מתגלגל מתוך חלום של כרמי. לילה שני כבר ברציפות,

הריח שלהם מהפה ומהצוואר בבוקר שמרגיש לי כמו בושם של איב סאן לורן במהדורה מוגבלת,

למצוא במקרה טרמפולינות ליד הבית ולהתפרע עליהן שלושתינו ביחד בלי לרצות לחזור הביתה.

כששמתי לב הבוקר שמול הבית של ההורים החליפו את המדרכה לכזו חדישה עם אריחים קטנטנים שאיבי כבר לא תוכל ללמוד עליהם קלאס, בדיוק יצאה השכנה של הורי שגרה בדו משפחתי. בישירות לא מיוסרת אמרה בדרך לשער שגם בשנות השבעים היו מחכים לשעת ההשכבה כמו אוויר לנשימה ושאני עוד אתגעגע לכך שילדים תלויים לי על הרגליים.