יש ימים כאלו בהם הכל מתיישב בול. אני מארגנת איזה בילוי. וכולם מבסוטים. כולל אותי. ככה קורה מדי פעם בשבועות האחרונים. אנחנו עושים איזה טיול ברגל בין השדות כשכרמי רץ וצורח איזה שני ק"מ במלוא גרון. דורך, מועך, זורק למרחקים בהתלהבות גושי אדמה שהתקשתה מהשדה. עד שמתעייף. אז הוא מצטרף לעגלה של איבי באיזה אילתור שהופך אותה לעגלת תאומים כאילו אנחנו לא בלב עיר פלצנית אלא בעיבורי כפר צועני בספרד.
ויש גם את שמורת הטבע שאיכשהו (זה לא ממני) כרמי החליט שזו "הממלכה" והוא רק מחכה להגיע "למנהרה" שזה הבית של "המלך והמלכה".
ויש את הטרמפולינה שגילינו לאחרונה. אנחנו עולים על אחת, שלושתינו ביחד. ומתחילים לקפץ. אוטומטית משתחרר לו שריר הצחוק כי פשוט אי אפשר לעצור את זה. קצת קר באוזניים ולפעמים הספוג קצת רטוב אבל לאף אחד מאיתנו לא ממש אכפת. כשמצטרפים "הגדולים" ועושים גם סלטות ושיגועים, איבי מצחקקת עד דמעות וכרמי יושב מהופנט ומפנים. ואני ? מדי פעם אני מגניבה איזה סשן של קפיצות עד לב השמיים (לפני שאיזה ילד נצמד לי לרגל בדאגה) ונזרקת לימי ביה"ס שכל משחק כדור או תחרות אתלטיקה או שיעור ספורט היו מחדירים בי אנרגיות מטורפות והרגשתי שהשמיים הם באמת לא הגבול. ואחרי שעה מושלמת אחת כזאת, הכל מתגמד, נראה וורוד ואפשרי. תנו לי ילדים מאושרים שכאלו וטוב לי.. עד סשן הצרחות הבא של המרד הזה של גיל 4..שומו שמיים !
0 תגובות to בשמיים:
הוסף רשומת תגובה