ישן

יש לי איזה ענין לא סגור עם הסלולרי שלי. אין לו חלקי חילוף כבר. אם קורה לו משהו עכשיו הוא במקרה הטוב הולך לו למשחטה במרתפים של אוראנג' שם יתיכו אותו והוא ימכר כחומר גלם חזרה לסין. כמו מייקל ג'קסון באחרית ימיו, כל יום נושר ממנו עוד חלק. נכון להיום אני מחזיקה את פלטת הספרות עם סלוטייפ. אני מתביישת לשלוף את הכעור והישן הזה מהתיק כך שאני רגע לפני לזרוק אותו לפח ונצמדת אליו מתוך פרנציפ עד יומו האחרון.

אני זוכרת מלפני שנים את מגירת התמונות הישנות מהעץ אצל סבא וסבתא שלי נחבאת מאחורי הדלת, מוצפת בתמונות מריחות מאבק בשחור לבן מפוזרות שם בבלגן לא נורמאלי רק מחכות למישהו שיחטט בהן כמו בדפי ספר מצהיב. בגלל זה אלבומי הלופה נראים לי יפיפים ומושלמים כל כך שאני מוותרת עליהם לכרגע. אני שמחה להיות המוהיקן האחרון שמפרנס עדין חנויות צילום עם לוגו של קודאק (ז"ל) בלמעלה בזכות התמונות שם שאני מפתחת. בכוונה אני מזמינה פי כמה תמונות ממה שנכנס באלבום (זה עם הצלופן הנדבק!). כי אני רואה איך הילדים מתענגים הלוך ושוב במשך שעות על פיסות התמונות בקופסת הנעליים שהכנתי להם לאיחסון.
אז אולי בעיני חמותי העיניים של הילדים זה מיניב, וגם השפתיים, החוכמה והיופי. אבל הזבלנות – זה ממני.