הילדים הכי שווים בגן

איזו גאווה קטנה ומשמחת בבטן זו היתה כשאמא של צ. מהגן ניגשה לומר לי שהפספוסה שלה כל הזמן מבקשת שאיבי תבוא אליה. איזו נאיביות. איזה טוהר. רצון של בת שנתיים וקצת שאינו תלוי כמעט (עדין) בדבר. לא בגודל "מתחם הילדים" בבית המארחת שמשתרע על קומה שלמה שהוא בגודל כל הבית שלנו. לא בבריכה בחצר מקדימה, לא בבית על העץ במאחורה ולא בגן השעשועים על הדשא הסינטטי שבצד. לא בחוג אנגלית לבת שנתיים או בגן מונטסורי לבן 4.
מבעד לזכוכית הבוהקת של מצלמות האבטחה בדרך לאוטו ניבטה אלי הלסת השמוטה שלי שלא עמדה בכמויות הפאר והיופי שזה עתה ניגלו לי אבל איכשהו הסתפקתי לגמרי בחלקינו...

תכלס, כולנו דומות. מנגבות את זוית העין ביום הראשון בגן, טורחות על אוכל בריא כאילו אנחנו חיות בקהילת היימיש ולא בלב העיר, חושבות על כל מילה שיוצאת מהפה פן זו תתנפנף נגדנו על איזו ספת מטפל בגיל 17.

ליד הבריכה כשיצאנו כרמי הבחין בחכה. הוא נעצר ושאל: "אמא, איפה הדייג ודג הזהב ?" עניתי שהדג עבד כ"כ קשה כאן שהוא כרגע בתנומת חורף במתחם האמבטיה ושהדייג בנסיעת עבודה בסאן פרנסיסקו.