שלג*

אחרי שהתעלמנו מהבקשות של כרמי "ללכת לחוג", מושג שהוא לא יודע מה הכוונה שלו, וכנראה נוותר גם על העדלאידע פה בעיר, לא עמדנו בבקשות לנסוע לחרמון.
אל הגשם היה נדיב במיוחד בסערה הזאת, וטרח על מזג האויר כמו על עוגת יומהולדת מז'ורנל. הוא שיגר מנות גדושות של מים ושקד עליהם כך שינחתו בכל רחבי רמת הגולן במצב צבירה מוצק עם דוגמא וטקסטורה מהפנטים.

כך שלא הינו צריכים לחכות לו לאדון חרמון שיטרח לו בזמנו החופשי להפתח לקהל. ואני לא מחבבת במיוחד מותגים. והוא החרמון, אולי לא באשמתו, יקר, מגלומני, ולא מצדיק את ההשקעה. ובגלל שבתכל'ס לא היתה לנו שום כוונה להגיע אליו גם ככה, פרגנו לו מרחוק על היוקרה והמעמד והמשכנו לנו כדי לראות מים גועשים בלייב כמו שרואים בטלויזיה.

מאז שהילדים נולדו, כל פעם שיורד קצת גשם אני מזדרזת לשלוח אותם לגן עם המטריה כאילו זה המטר האחרון שיזכו אי פעם לראות. כי הרי אומרים שאנחנו אוטוטו הופכים פה לסהרה. המחשבה שלילדיהם יספרו בערגה מה זה חורף, סופות ברקים וגשם מציקה לי.
בגלל זה הרגשנו ששיחק לנו המזל היום. וגם בגלל שכשכבר הסכמנו בלב, (בשביל שהילדים ישמחו) להדחק עם כל יוצאי המדבר מהאזור לראות קצת לבן בעיניים, שמחנו לגלות שרובם היו עסוקים בהכנת החמין לשבת.    

*מוקדש לחברים בנכר שבטח חושבים שאנחנו מה זה פרובינציאלים..