שעה לתוך החופש, קפה אחד רק שנינו וצעידה לאוטו בקצב של איך שמתחשק לנו, והראש כבר התחיל להסתחרר מתענוג. אבל זה היה רק המשחק המקדים לשלווה שחיכתה לנו בצליל.
מגיעים לשם על שבילי עפר לא סלולים. שבשבות ביתיות, לוחות סולריים ליצור חשמל ושורות שורות של עצי זית חתיכים קיבלו את פנינו. הוילה בה התארחנו הזכירה בית ערבי ששודרג, בטח אחרי שנגזל באיזה תירוץ ציוני מפלאח דרוזי מכפר סמוך (כמה שרצינו לקחת את הבית איתנו למרכז, הוא לא מומלץ למי שאלרגי לקרדית האבק ששכח את הווינטולין בבית..).
הגשם, הברקים והמארחת שלחשה לעברינו כשהגענו "הבאתם איתכם גשמי ברכה" הרגישו כאילו התפאורה נתפרה למידותינו והבמאי שמח במיוחד על הליהוק שלנו. לרוח שם יש ריח ילדות של גזרי עצים שרופים בקמין ביתי, והיא נושאת עימה רמזי ידיעות לגבי מה אוכל בדיוק עכשיו השכן האורגאני בצלע השניה של ההר לארוחת בוקר. הטבע שם הוא בעל הבית, לא נותן לשום מלון בוטיק להנדס אותו לצרכיו, הוא לא חתוך במזמרה, לא מלוקק ולא מתחנף לבאים. השקט והמרחבים תופסים אותך שם חזק חזק בגרון ומרוב שכבר לא מגיע חמצן למוח אין מאבק כדי שהם ירפו, בשלב מסויים הפסקנו לפטפט, כדי לאגור כוחות, והתרכזנו בלהקשיב. האלונים והחרובים שם נפנפו בעליהם בלילה לכבודינו רישרושי ערש, איך הם לא ראו שזה היה מיותר. גם אם ההר היה שם פתאום מוליד עכבר היינו נרדמים במצבינו בשניות.
יש משהו מפחיד אחרי שלוש שנים שלא היינו יותר משעתיים ביחד בלי הילדים, לנסוע למקום כזה לשני לילות ולשלושה ימים. אבל למזלינו מצאנו על מה לדבר גם אחרי שמיצינו את הנושא של איזה מלאכת כפיים יש לנו להציע פה לקהילה כשנצטרף אליה.
חזרנו לאט ובהדרגה הביתה. עצרנו בעכו לפיפי, שתינו משהו בארקפה, הדלקנו רדיו על FM88, צפצפנו לאיזה נהג אידיוט, צלצלנו לסבתא להגיד שעוד רבע שעה על השעון אנחנו בבית, נזכרנו כמה כביסה השארנו בבית והתפלאנו איזה רחוק נראה מפה סוף השבוע.
0 תגובות to צליל:
הוסף רשומת תגובה