הורמונים משתוללים

חשבתן שזה עובר ולא חוזר עד הלידה הבאה. טעות !!! חכו חכו למה שקורה בגוף בסמוך למרד של גיל 4. אתן שעוד לא שם, אל תגידו שלא אמרו לכן.

כבר חודשיים שכרמי מסרב להפרד מאיתנו לפני השינה. אללללללללוהי הפעוטות !!! איך הצלחת לברוא סרבן מתקתק ומתוחכם שכזה !! לרגע בא לי לפרמט לו את המוח, להחזיר אותו לגיל 0, ולהתחיל את הכל מהתחלה. לרגע הצווחות הרפטטיביות של "רוצה גם את אממממממממממא וגם את אבבבבבבבא!!!!!!!!" נשמעות כמו single שרק יצא לרדיו וטוחן בראש של מכור לקוקאין ב- over doze שנמצא בהתקף פסיכוטי. אנחנו יודעים שהוא פריק של ריגושים, ואם לא נעצור את זה אצלו בחדר על השטיח, מחר לפני השינה הוא כבר יצא למחוזות הרחוקים של הסלון כדי לחפש את המנה הבאה.

ולרגע האובססיביות של הצרחות נשמעת כמו התמדה נוגעת ללב שכל כולה זועקת יאוש ובדידות מתוך כמיהה לעוד מנת אהבה וחום במדבר הצחיח של חשכת החדר שניה לפני השינה.

מה כ"כ נורא בזה בעצם ? אני שואלת. סחיטה באיומים - זה מה שזה, אני עונה בלי לשתף עם זה פעולה. עוד נשיקה וחיבוק אחד ודי ??  אני משכנעת את עצמי. לא ! זו שחיקה של הסמכות ההורית אני מדקלמת מנטרות מהקורס..

הדיאלוג המעגלי והמאלף הזה עם עצמי בעיצומן של השאגות נמשך ונמשך, מתובל בחזיונות מהעתיד על רעידות וזעזועי משנה שיפקדו בגללנו את נפשו הרכה, כל אלו מלווים אצלי בטיקים בפנים, גרדת בלתי נשלטת בקרקפת ופרצי חום בכל הגוף. וכמו בכל פוסט טראומה טובה, אני הולכת לישון עם זה בלילה ומתעוררת עם זה בבוקר, הרבה אחרי שהוא נרדם לו עם חיוך נאיבי על השפתיים שממלמלות אחרי שעה וחצי של התשה ש"אני אוהב גם את אמא וגם את אבא וגם את איבי וגם....."