כמעט כל בוקר היא שם. בת 60 ומשהו עם גוף של בת 20 וקצת, עושה ג'וגינג כמו אילה באחו. אני לא יכולה להוריד את העיניים מה- BMI שלה ששואף לאפס. אני נזכרת כמו איזו זקנה בימים כשהייתי מתעוררת בחמש בבוקר לפני הצבא לעשות ספורט. איזה אנרגיות שהיו לי אז ולאן הן נעלמו.
תוסיפו את חווית הטרמפולינה שכנראה פעפעה פנימה והבנתי שאני צריכה לחזור לעשות ספורט, כזה כמו פעם אבל שנובע מבפנים. נזכרתי בספינינג שהייתי חוזרת ממנו באטרף כמו אחרי מסיבת טרנס. רוצה לעשות ספורט בלי שיהיה לי כתוב על המסילה איזה ציון לשבח ועל מד הדופק ברכה מהמורה. בלי שאחפש לי איזה מכאוב כדי לעשות עוד קצת חימום.
אז בלי להתפלסף יותר מדי לבשתי טרנינג, תיבלתי בפליי ליסט אסרטיבי מהלידה וכמו פורסט גאמפ התחלתי לרוץ. בשלב מסוים חייכתי מכלום אבל אמרתי שבכל זאת אעצור ב- 30 דקות כי רק התחלתי. אבל לא הצלחתי לעצור. אז המשכתי. בזכות הפילאטיס רצפת האגן כבר לא מאיימת לנזול עד לבהונות הרגליים והרגשתי לראשונה מאז הלידות חזקה. עכשיו אני מחכה למחר.
1 תגובות to לרוץ הביתה:
מרגש.
האמת שאני התחלתי לרוץ לראשונה בחיי אחרי ששראיתי את 'פורסט גאמפ' בצפייה ישירה. זה כל כך ריגש אותי שהחלטתי פשוט לצאת ולרוץ.
מיותר לציין שזה לא נראה או הרגיש אפילו קרוב לאיך שזה נראה בגרסה ההוליוודית, אבל במשך הזמן השתפרתי ועכשיו חלק מחברותיי קוראות לי פורסט כי אני מסננת אותן לפעמים בשביל להתאמן.
הוסף רשומת תגובה